ז'אנר הדרמה התקופתית נמצא איתנו כבר תקופה ארוכה, אבל אין ספק שעם "ברידג'רטון" של נטפליקס הוא חווה סוג של התעוררות מחדש. התלבושות הקאמפיות, הקריצה לפופ עכשווי והכוכבים הלוהטים הפכו את "ברידג'רטון" לסיפור הצלחה - ומאז שעלתה למסך לראשונה ב-2020, ראינו כמה סדרות וסרטים נוספים שמנסים גם הם לרענן בדרכם את המוסכמות המוכרות של הז'אנר: החל מ"השפעה" (עיבוד קולנועי קווירקי ולא מוצלח לג'יין אוסטן), ועד "קתרינה" (סאטירה גסה ומצוינת).
נכון שבתקופה הזו עלתה למסך גם "העידן המוזהב" (מהיוצר של "דאונטון אבי"), שדי נצמדת לסבוניות הרגילה - אבל בגדול, אפשר לומר שהדרמה התקופתית של ימינו מרשה לעצמה להיות פחות ממלכתית ויותר פרועה, מצחיקה או אפלה. עכשיו הגיע תורה של "מרי וג'ורג'" של רשת סטארז, שהולכת גם היא בכיוון הזה - ואומנם היא לא מופתית כמו "קתרינה", אבל היא כן שווה צפייה (אם כי היא לא מיועדת לבעלי לב חלש).
"מרי וג'ורג'", שהגיעה מוקדם יותר השבוע לשידור בארץ ב-yes וב-HOT, נשענת על אירועים אמיתיים מספרו של בנג'מין וולי, "The King's Assassin" - ומגוללת את מעלליה של דוכסית בקינגהאם, מרי ויליירס. הסיפור במשפט: מרי (ג'וליאן מור) משתמשת בבנה הצעיר והחתיך ג'ורג' (ניקולס גליצין) במטרה להבטיח את מעמדה של המשפחה - ואיך לומר, היא לא בוחלת באמצעים.
אנחנו פוגשים את ג'ורג' לראשונה לאחר שהוא תלה את עצמו ביער. למה הוא עשה את זה? אמא שלו רוצה שהוא ייסע לצרפת במטרה ללמוד להתנהג כאציל, והוא בכלל רוצה להישאר באחוזה ולהמשיך לשכב עם מאהבתו המשרתת. אבל מרי חותכת את החבל, ולמעשה היא לא משאירה לבן שלה ברירה. אב המשפחה נפל אל מותו בזמן שהכה אותה (היא רצתה לוודא שהוא מת ורק אז קראה לאורגעזרה); אחיו הבכור של ג'ורג', ג'ון, הוא בחור שתקן ומשונה ואין לו ממש פוטנציאל; בקיצור, עתיד המשפחה כולה תלוי רק בג'ורג'.
כדי להצליח לשלם על החינוך של ג'ורג', מרי צריכה גבר חדש שיממן אותה - ומיד היא נישאת לתומס קומפטון האמיד, וכן מנסה לטפח קשרים עם בני המעמד הגבוה. במקביל, ג'ורג' מגיע לצרפת ומגלה שם עולם של סקס ללא גבולות. ואז מתגבשת לה התוכנית של מרי: ג'ורג' היפה, שכבר התוודע למין עם גברים בזמן שהותו בצרפת, יהפוך למאהבו של המלך ג'יימס הראשון (טוני קוראן), ובסופו של דבר בתקווה ידיח אותו מכיסאו. כדי לעשות את זה, הוא ייאלץ להופיע בכל מקום שבו המלך נמצא ולמצוא חן בעיניו - ואז "לנצח" את מאהבו הנוכחי והממורמר, רוברט קאר, הרוזן מסומרסט (לורי דיווידסון).
"מרי וג'ורג'" היא סדרה חסרת עכבות מהרגע הראשון, והיא ממשיכה להגביר את ההילוך ככל שהזמן עובר. או, במילים אחרות, יש בה הרבה סקס והרבה אלימות: אורגיות מלכותיות, רציחות יצירתיות, רומן לסבי שמנהלת מרי עם עובדת מין צעירה. בהקשר הזה "מרי וג'ורג'" בהחלט מתכתבת עם הנטייה העדכנית של דרמות תקופתיות להתפרע ולהשתחרר. התעוזה הזו באה לידי ביטוי לא רק במראות הגרפיים למיניהם, אלא כבר בעיצוב הדמויות - ובמיוחד הדמות של ג'וליאן מור, סוג של דיווה מפלצתית שמעוררת התפעלות ורתיעה במקביל.
מור, אגב, היא ליהוק מעולה לתפקיד הזה - גם בגלל האיכויות הידועות שלה כשחקנית וגם כי ניכר שהיא נותנת כאן את הנשמה. טוב, אולי המילה "נשמה" לא מדויקת כאן, כי היא מגלמת דמות שאינה בדיוק מעוררת הזדהות - אבל היא בהחלט משקיעה, ונראה שהיא גם נהנית מההזדמנות. גליצין עושה גם הוא עבודה טובה בתור ג'ורג'. שני הסרטים שבמיוחד בזכותם הוא מוכר - "לבבות הארגמן" של נטפליקס ו"אדום, לבן וכחול מלכותי" - הם סרטים רומנטיים ידידותיים יותר, וב"מרי וג'ורג'" גליצין מצליח להראות צד אחר שלו כשחקן.
מלבד היותה חגיגה ויזואלית של דם ושל עירום, "מרי וג'ורג'" היא חגיגה תוכנית של תככים ומזימות. היא עוסקת בפוליטיקה וכוח במידת מה של רצינות, כשהיא מראה את ההתקדמות של מרי וג'ורג' במעלה הסולם החברתי, ואת ההשלכות שיש לחשיבה האסטרטגית ומונעת-תאוות-הכוח שלהם. קשה יהיה לומר שזו סדרה עמוקה מאוד, מרגשת או מעוררת מחשבה - היא מנסה להדהים ולזעזע יותר מאשר היא מנסה לגעת, ואולי זה קצת חבל - אבל את תפקידה כסדרה נועזת ושנונה היא ממלאת כהלכה.