ב-17 בדצמבר ישראל התחילה להראות סימנים ממשיים של חזרה לשגרה. החטופים ששוחררו בעסקה כבר ציינו שלושה שבועות בבית, הדיווחים על "נכונות לעסקה נוספת" שמאז לא קרתה נדחקו יותר ויותר לשוליים, ואפילו היו ניצנים ראשוניים של ריאליטי על מסך הטלוויזיה, כדרכה של מדינה שזקוקה לאיזשהו אסקפיזם כמו לאוויר לנשימה. 17 בדצמבר הוא גם היום שבו בפעם הראשונה, אחרי חודשיים וחצי, הסירו לאלמוג מאיר ג'אן את האזיקים מהידיים והרגליים.
זה רק אחד מאינספור הפרטים הבלתי נתפסים ששיתף ג'אן בריאיון לאילנה דיין ששודר אמש ב"עובדה". וכמו בכל סרט של "עובדה" מאז 7 באוקטובר, מפתה להכתיר גם אותו בתור פסגת היצירה התיעודית שלה. אבל הפעם מה שהפך את הריאיון עם ג'אן לאירוע טלוויזיוני חשוב זה לא סיפור אוניברסלי כלשהו ואפילו לא ההישג העיתונאי - זה אך ורק האדם עצמו. בחור צעיר שמספר על 246 הימים הקשים בחייו ובכל זאת מתקשה להוריד מדי פעם את החיוך מהפנים. אדם שיצא לנובה עם חבר אחד, שנרצח, ותוך כמה שבועות מצא את עצמו מכין ברכות מאולתרות ומשחקי סודוקו לחבריו החדשים לשבי.
כל כך הרבה חטופים משוחררים התראיינו כבר לתקשורת, ול"עובדה" בפרט - ולמרות שרובם המכריע התרגש לספר עד כמה ההפגנות חיזקו אותו, בין אם בזמן אמת או בדיעבד, עדיין יש מי שמתעקש להתווכח על נחיצותן. אבל הוויכוחים האלה הם בדיוק מסוג ההבלים שקשה להתעסק בהם אחרי הריאיון של ג'אן לדיין, בדיוק כמו שקורה אחרי כל עדות אחרת על אלה ששוחררו, חולצו או עדיין נמצאים שם. ברצף החדשות המופרע של השבועיים האחרונים, בין מוחמד דף לנמל חודיידה, בין ביידן לטראמפ, בין החוק הזה לגחמה ההיא למטוס ההוא, אירוע חשיפת תיעוד התצפיתניות מהשבי חווה יחס שאפשר להגדיר רק בדרך הכי לא אלגנטית שיש: הוא נקבר. עוד מהלך תקשורתי שנועד להחזיר את הנושא לראש סדר היום, ושוב ירד ממנו תוך שנייה.
סיבות דומות, ומובנות בחלקן, יגרמו גם לריאיון הזה עם ג'אן להידרדר במהרה לתחתית סדר היום ומשם החוצה. הוא בכל זאת לא החטוף הראשון שמדבר, ועסקה נכונה - בתנאי שזו תגיע בזמן - תבטיח עוד משוחררים חיים שידברו אחריו. אך במקביל, ישנו התרחיש התיאורטי, בתקווה שהוא יישאר כזה, שכל ישראלי כנראה מהרהר בו מאז 7 באוקטובר: מה הייתי עושה אם אני הייתי שם? אם וכאשר, ג'אן סיפק ב"עובדה" מדריך הישרדות מעורר השראה. הטראומה ניכרת עליו בכל רגע, אפילו ברגעים הקלילים שבהם הוא מדבר על היום שבו יפתח קבוצת וואטסאפ עם שותפיו לשבי אנדריי קוזלוב ושלומי זיו, אבל ברור לכל צופה שלג'אן יש את החוסן הנפשי כדי לגבור עליה בבוא העת. בזכות הקשר הקרוב של שלושתם, שאף אחד לא יכול להבין מהצד, ובזכות המודעות שעוזרת לו לדבר בבהירות על האתגרים המנטליים שאורבים לו בהמשך.
פחות ופחות אנשים סופרים את זה, אבל בשבוע הבא יגיע היום ה-300. התנאים המזוויעים שמתארים ג'אן והאחרים, למשל עמית סוסנה ששחזרה השבוע איך נקשרה למוטות ונתלתה הפוכה? הם ככל הנראה ממשיכים. ודווקא הוא, שלמד להכיר כל חצי ניואנס בפני הרוע, עדיין ניחן בחמלה שכולם יכולים רק ללמוד ממנה: הוא ניסה לעזור בעצמו במאבק על חייו של לוחם הימ"מ ארנון זמורה, בלי לדעת שהוא נמצא בעיצומו של מבצע שייקרא תכף על שמו. הוא גם אומר ש"יכול להיות שהייתי עושה משהו" כדי לאפשר לאחד משוביו, האדיב שבהם ומי שגורלו לא ידוע, להתחיל חיים חדשים למרות הכל. וכל זה מגיע מחטוף שעד יום החילוץ שלו, בכלל לא היה מהמתוקשרים או הבולטים שבהם. כשמשפחתו וחבריו כן התראיינו לתקשורת, ותיארו בחור יוצא דופן, היינו צריכים להאמין להם. ולא רק להאמין, אלא לעשות עבורם יותר.