לפני 65 שנים ישבו בבואנוס איירס שני אנשים (לצד אורחים נוספים) ודסקסו את שאירע במלחמה שממנה נמלטו יותר מעשור קודם לכן בעוד שיניהם. מהצד האחד של השולחן ישב וילם סאסן, עיתונאי הולנדי לשעבר, חבר האס-אס שעבד בשירות התעמולה הנאצית, נעצר על ידי הבריטים לאחר המלחמה וברח ממאסרו לארגנטינה. מהצד השני: אדולף אייכמן, בכיר באס-אס ודמות מפתח בהוצאתה לפועל של תוכנית הפתרון הסופי, שנעצר על ידי האמריקאים לאחר המלחמה וברח אף הוא ממאסרו לארגנטינה.
שלוש שנים מאוחר יותר יתנפל צבי מלחין על אייכמן ברחוב ויחטוף אותו לישראל; אבל ב-1957, בסביבה אוהדת ואפילו מעריצה של נאצים אנונימיים, אייכמן חש בטוח מספיק כדי להתראיין לסאסן, להסכים להקלטת שיחותיהם ולתמלולן, ולומר בהן בקולו את מה שלא יעז לומר בפומבי למן הרגע שייפול בידי ישראל: הוא לקח חלק – פעיל ומוביל – בהשמדת היהודים. "אילו המתנו 10.3 מיליון יהודים, הייתי אומר בסיפוק: 'יופי, חיסלנו את האויב'", אומר אייכמן לסאסן, ומסכם: "אינני מתחרט על דבר".
שיחותיהם של אייכמן וסאסן הפכו מסוד לחשיפה מטלטלת בנובמבר 1960 – חצי שנה לאחר שנודע על חטיפתו לישראל וארבעה חודשים לפני שנפתח משפטו בירושלים. סאסן מכר את החומרים למגזין "לייף" האמריקאי – בניגוד לסיכום המוקדם שלו עם אייכמן לפיו השיחות לא יפורסמו בימי חייו – וזה פרסם, על פני שני גיליונות, קטעים נרחבים מתוכם תחת השם "מסמכי סאסן". זה היה יכול לסדר חיים קלים לגדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה והתובע במשפט אייכמן; מה נחוץ יותר מפושע המפליל את עצמו בהקלטות שנערכו בידיעתו ובהסכמתו, בסביבה נוחה ובטוחה, בלי לחץ, בלי מדובבים, בלי תרגילי חקירה? אלא שסאסן – שהיה נתון למתקפות ולאיומים, בין היתר על ידי בניו של אייכמן – נפטר במהירות מסלילי ההקלטות המקוריים, והאוזנר לא יכול היה להניח עליהם את ידיו.
ההקלטות התגלגלו, ככל הנראה, מסאסן למשפחת אייכמן, ומשם להוצאות לאור בשווייץ ולארכיון בגרמניה, מבלי שאיש כמעט זכה להאזין להן (קטע קצר שודר בסרט גרמני ב-1998). יריב מוזר – בלש ארכיונים מדופלם שכבר הצליח להניח את ידיו על ראיון מאובק של דוד בן גוריון (שהפך לסרט זוכה האופיר "בן גוריון, אפילוג") – הגיע לארכיון ולבעליהן של ההקלטות והצליח לשכנע אותו לפרסם אותן. התוצאה היא עוד הישג דוקומנטרי מרשים ויצירה בעלת חשיבות היסטורית: "אייכמן – ההקלטות האבודות", סרט שהוקרן בפסטיבל דוקאביב האחרון ומשודר כעת בפורמט מורחב, כסדרה בת שלושה חלקים, בכאן 11.
אייכמן שמתגלה מבעד להקלטות האבודות הוא לא האייכמן של המשפט. אפשר לומר שזה לא האייכמן שראינו אלא זה ששיווינו בנפשנו לראות: מפלצת נאצית ששנאת יהודים מפעפעת בדמה הקר. "הם התקינו מתזים שנראים כמו ראשי מקלחות (...) והם היו מכניסים את האידיוטים ומחדירים פנימה חומצה הידרוציאנית", הוא מספר לסאסן בבוז מעורר חלחלה.
השיחות של אייכמן וסאסן נשתלות בסדרה בתוך ההקשרים הרחבים: מלחמת העולם השנייה והשואה, החטיפה והמשפט, פרשת קסטנר ופרויקט הגרעין הישראלי (נקודה קצרה ומעניינת בסדרה, המעלה את הטענה שבן גוריון מנע את השימוש בהקלטות משיקולים מדיניים וביטחוניים); מפורשות מבעד למספר רב של מרואיינים, רובם חוקרים מתחומי ההיסטוריה והמשפט; ומלוות בקריינות (בקולו של קובי מידן). כל זה משווה לסדרה נופך של שיעור (חשוב ואפקטיבי) בהיסטוריה – בעיקר לצופים שאינם ישראלים (MGM האמריקאית לקחה חלק בהפקה) ולדור שלא ידע את אייכמן. לצד זאת, הסדרה מבקשת לפעול כסדרת מתח בלי להסוות את מאמציה; למשל, בקטע הקריינות שמספר כי "בפרק הבא: האם בית המשפט יקבל את תמלילי סאסן כראיה קבילה?". זה אולי נענה לצו השעה של הדוקו-פשע, אבל כשהדבר נעשה באופן מודגש כל כך – ודווקא בנושא חשוב ורגיש מעין זה – יש בו טעם לפגם.
גם הדרמטיזציה לא עובדת לטובת הסדרה. מוזר סיפר בראיון ל"הארץ" כי התבקש על ידי אולפני MGM לשחזר את השיחות. הוא ליהק לשם כך שחקנים (אלי גורנשטיין מגלם את אייכמן ורוי מילר את סאסן), אבל אלו רק עושים סנכרון שפתיים להקלטות המקוריות. כך נוצר מצב שאייכמן וסאסן, שמיוצגים על המסך כדמויות חדות וחיות, מדברים בקולות מרוחקים ומעט עמומים של סרטי הקלטה, כאילו הם נצפים על ידי צוות חקירה של הבולשת הארגנטינאית. במקום חיבור רגשי יוצרת ההמחזה הזו תחושת אי-נוחות וניכור. לעומת זאת, צביעת קטעי הארכיון (לרבות הקטעים האיקוניים מהמשפט) עליה התעקש מוזר יוצרת את האפקט ההפוך בדיוק, וזה הרצוי: הרי כך – בצבע – נראה באמת משפט אייכמן.
משפט אייכמן הוא המראה שבה מתבוננת הסדרה כל העת בבבואתה ההופכית: אייכמן הכן מול אייכמן המתחזה, זקוף הגו מול המפוחד, המפליג בלשונו מול המדקדק במילותיו. אלה שיחות אייכמן מול משפט אייכמן. בקצה האחד של העולם, בירושלים – הצד הציבורי והמוכר – אייכמן מכחיש מכל וכל את חלקו בשואת העם היהודי; בקצה השני, שלוש שנים קודם לכן, בבואנוס איירס – הצד האינטימי והחשאי – אייכמן מתגאה בחלקו הנמרץ בהובלת יהודים בהמוניהם אל מותם. כך עובדת הסדרה כתשובה לחנה ארנדט (שראתה באייכמן את התגלמות "הבנאליות של הרוע") וכהשלמה למשפט אייכמן: הנה הצד העוד-יותר-אפל של הספציאליסט הנאצי.
לכאורה, אין עוד צורך בהקלטות המצמררות של שיחות אייכמן וסאסן. אייכמן הורשע ב-15 סעיפי אישום, בהם פשעים נגד העם היהודי ופשעים נגד האנושות, גם מבלי שבית המשפט האזין להקלטות ומבלי שהסכים לקבל את התמלילים כראיה קבילה. ההקלטות האבודות אינן מסמך תיעודי שהופך את המציאות על פיה אלא רק כזה שמקבע אותה, מבסס את מה שממילא ידוע ומקובל כמעט על הכל: אייכמן היה פושע נאצי מהמעלה המבחילה ביותר. זהו רק עוד מסמר בארון הקבורה שמעולם לא נבנה לאייכמן לאחר הוצאתו להורג לפני 60 שנה בדיוק (גופתו נשרפה ואפרו פוזר בים, הרחק מחופי ישראל). עבור הצופים הישראלים בסדרה אפשר להניח שההודאה (המסוימת אך המובהקת) של אייכמן במעשים שממילא מיוחסים לו על ידי כל ישראלי ויהודי היא בגדר המובן מאליו. אף על פי כן – וגם מבלי להידרש למכחישי שואה ולתנועה הניאו-נאצית המתעוררת מחד ולשורדי השואה והדורות הצעירים מאידך – יש עוצמה בלתי ניתנת להכחשה בעובדה שהארכי-פושע נשמע כעת ללא פילטרים כשהוא מאשרר את חלקו הדמוני בזוועות.
ויש לזה עוד ערך, בדיון שטרם הוכרע ושמובע בקריינות (המעט-דידקטית) המלווה את הסרט. "מיהו אייכמן האמיתי?", שואל מידן, "האם היה אידיאליסט אכזר או ביורוקרט המבצע פקודות בשירות המשטר הנאצי?". ארנדט היהודייה, שסיקרה את המשפט עבור ה"ניו יורקר" ובהמשך פרסמה את הדברים בספרה "אייכמן בירושלים", קיבעה בתודעה הציבורית את אייכמן כביורוקרט, פקיד בשירות המשטר הנאצי, הזרוע הארוכה והמוכשרת של חוקי נירנברג. ארנדט לא הפחיתה מחומרת מעשיו של אייכמן, אבל במידה רבה אימצה את קו ההגנה שלו במשפט ואת המקום שבו סימן את עצמו במנגנון המוות הנאצי: בורג במערכת.
ארנדט זכתה לקיתונות של ביקורת, אבל את הביקורת המשמעותית ביותר הציג אייכמן עצמו בדברים שאמר לסאסן: "אני לא רק מילאתי פקודות (...) הייתי אידיאליסט". זה לא סותר בהכרח את דבריה של ארנדט, אבל זה בהחלט מערער עליהם. כששואלים את אייכמן מבעד לתא הזכוכית בירושלים, הוא פקיד מסור שממלא הוראות; כששואלים אותו מבעד לשולחן בסלון בבואנוס איירס, הוא שליח להוט שמגשים חזון. על השאלה מי מהשניים הוא האייכמן האמיתי יש ל"ההקלטות האבודות" תשובה ברורה. הבנאליות היא רק השכבה הנראית לעין, האפורה והצוננת, של זרע הרוע האייכמני; מתחתיה רוחש זדון צרוף וטהור.