15 שנים חלפו מאז שסיפור נפילתה/הפלתה של קתלין פיטרסון ב"המדרגות" הגיע לראשונה למסך והביא איתו את ז'אנר הטרו-קריים (או בשמו העברי והצולע, פשע אמיתי), הטרנד הטלוויזיוני הדומיננטי ביותר של השנים האחרונות. הפסקת שירותים אחת של רוברט דרסט וצמד האותיות א.ק אחר כך, נדמה שלא משנה כמה אלימים וחולניים יהיו הפשעים שאנשים יבצעו, סדרה מעניינת וחדשנית הם כבר בקושי יצליחו להביא. למרות שהן אלו שטחנו את הז'אנר עד דק, יצרניות התוכן, ובראשן נטפליקס, נאלצות להמציא את עצמן מחדש בכל הנוגע לז'אנר ולמצוא דרכים למשוך את הקהל שוב אל אותם סיפורים תבניתיים וצפויים.
בחלק מהמקרים הניסיונות לגוון הוכיחו את עצמם, יעידו סדרות כמו "לשרוד את את אר.קלי" ו"לעזוב את נוורלנד" (שבמקום לתאר שוב רצח אכזרי, פנו דווקא אל סיפורי התעללות מינית) או "חוליגן אמריקאי" (שלקחה סיפור מומצא ומגוחך - אברי מין זכריים שרוססו על מכוניות - והתייחסה אליו ברצינות תהומית). הטריילר ל"אל תתעסקו עם חתולים: המצוד אחר הרוצח מהאינטרנט", סדרה עם שם קשה מנשוא שעלתה בנטפליקס בשבוע שעבר, מבטיח שגם הפעם נקבל את אותו מרדף ידוע אחר אדם אלים ומטורף דרך רמזים שונים וטוויסטים בלתי נגמרים, אבל בזווית מעט שונה.
הסדרה מתארת כיצד בתחילת העשור הנוכחי, קבוצה של אנשים, יש שיאמרו חסרי חיים, התאגדה דרך פייסבוק במרדף אחר אדם זר המעלה לאינטרנט סרטוני התעללות שלו בחתולים, שלמרבה הצער לא יוצאים בחיים מאותם מעשים מזעזעים ואכזריים. אם הסדרה עוד לא איבדה אתכם מעצם התיאור, חשוב לציין שהיוצרים השאירו בחוץ כל תיעוד ויזואלי של מעשי ההתעללות עצמם, אבל לא חסכו בתיאורים מילוליים קשים וגרפיים. הקבוצה מתחילה במרדף אחר רוצח החתולים עם משאבים מאוד מצומצמים - סרטוני הוידאו שהועלו, ולא מעבר - אבל נחושה לתפוס אותו כמה שיותר מהר.
הניסיונות הנואשים של אנשי האינטרנט למצוא פרטים כלשהם מתוך אותם סרטונים קצרים ומטושטשים הם לא פחות ממעוררי השראה, ומאפשרים לצופים לקחת חלק מסוים בעצמם במהלך הבלשי. הסרטון מציג למאית שנייה קופסת סיגריות מסוימת? תהיו בטוחים שמישהו באותה קבוצה כבר גילה איזו מדינה מדפיסה את חפיסות הסיגריות שלה באותו עיצוב. חשוד מסוים, לוקה רוקו מגנוטה, דמות מהמטורללות והמחופפות שנראו על המסך, העלה לאינטרנט תמונה שלו כשברקע פנסי רחוב? מתברר שרק עיר אחת בעולם משתמשת בפנסים מאותו סוג, ושניים מחברי הקבוצה כבר ערכו סיור רגלי בגוגל סטריט וויו ומצאו את פינת הרחוב המדויקת בה צולם. כל גילוי חדש בפרשה מגיע אל חברי הקבוצה - והצופה - בדמות התראה בפייסבוק, מה שהופך את עצם הצפייה בסדרה לחוויה מסעירה שמרגישה לרגעים ממש אינטראקטיבית.
ככל שהסדרה מתקדמת (מדובר בשלושה פרקים של שעה, אז הכל יחסי) כך הסיפור הופך להיות גדול ואפל יותר, והובלת החקירה עוברת לידיהן של רשויות החוק שקצת פחות מתמצאות בפרטי הפרטים של כל סרטון שרוצח החתולים העלה, בניגוד לחברי קבוצת הפייסבוק שנשארים לעקוב מרחוק. אז, הסדרה נכנסת לשבלונה הקבועה של הסדרות מהז'אנר, והצופה, שלפני רגע ישב זקוף על הספה, מתחיל לפזול לכיוון הטלפון. עוד שיחה עם אימו של החשוד העיקרי שמספרת איך אין סיכוי שהבן שלה יעשה דבר כזה (מס שכל סדרה שכזו צריכה לשלם, כנראה, בשביל לא להיחשב מוטה), עוד טוויסט מצוץ מהאצבע רגע לפני סוף הסדרה שאמור לגרום לנו להאמין שבחמש דקות נגלה שכל מה שבנו מולנו בעצם היה טעות.
למרות שאפשר להסתפק רק בפרק הראשון והמרתק שלה, מרגע שהתחלתם את "אל תתעסקו עם חתולים" לא תוכלו ללכת לשום מקום עד שהסיפור ייגמר (ובואו, שלוש שעות זה לא השקעה גדולה לסדרה). אחרי הפרק הראשון, המהלך השיווקי החכם של נטפליקס מתבהר: פיתו אותנו עם סרטון על חתולים חמודים, רק כדי שנצפה שבסיפור טרו-קריימי קלאסי נוסף. אבל בהתחשב בהשקעה המועטה שהסדרה דורשת מהצופה, וההשוואה הקולנועית שומטת הלסתות שמגיעה לקראת סוף הסדרה, השאלה היא לא האם לצפות בה או לא (ברור שכן), אלא כמה עוד סיפורים דומים כאלה, לא משנה איך יארזו אותם, נצליח להכיל לפני שנרים ידיים.