אם צפיתם בפרק הראשון של "ככה זה" ששודר אתמול ב-yes EDGE (וזמין לצפייה גם ב-yes VOD) בוודאי שמתם לב שדנה מודן של היום היא לא דנה מודן של פעם. זה כמובן קורה לכל יוצר ולכל אדם - אנחנו מתפתחים ומשתנים ככל שאנחנו מתבגרים, אבל אצל מודן זה בולט אף יותר, בגלל הנטייה שלה ללהק את עצמה לתפקיד הראשי בסדרות שלה, גם אם הדמויות שלה שונות אחת מהשנייה.
הפעם מודן ואסי כהן מגלמים זוג שכנים. שניהם בודדים, כואבים, עייפים ואין להם זמן או חשק לבדיחות. היא חוטפת התקף לב, הוא סובל משברון לב וגם אם אנחנו כבר יודעים מראש שמדובר בסיפור אהבה, קשה לנו לדמיין את שני האנשים האלה נפתחים מספיק ומציבים את עצמם במצב פגיע מספיק בשביל להתאהב באמת. מהבחינה הזאת, הם אמיתיים, אולי אמיתיים מדי. אפילו אין להם שמות, מה שרק מחזק את העובדה שכל אחד יכול ליצוק לתוך חוויית הצפייה והפירוש של הדמויות את ניסיון החיים האישי שלו. זה גם מחזק העובדה שבסופו של דבר - הכל סתמי. אף אחד מאיתנו אינו פתית שלג וכולנו יכולים להגיע לאותו מצב קיומי של בדידות איומה. ניסיון העבודה המשותפת ב"אהבה זה כואב" ניכר בכל שלב בסדרה. בין מודן לכהן יש כימיה, זרימה משותפת ותפיסה דומה של התסריט שמודן כתבה, שנוכחות בכל רגע ורגע. זו גם הסיבה שלמרות ש"ככה זה" קודרת ומיואשת יותר מ"אהבה זה כואב" או מ"אננדה", היא עדיין מצליחה להיות מצחיקה לפרקים.
מודן מעולם לא הייתה בעסקי הלעשות שמח, אבל הסדרות שלה, גם אם היו מרירות מעט, תמיד תובלו בקריצות משועשעות מאיך שמתנהל העולם ובאופטימיות. "ככה זה", לפחות ביריית הפתיחה של שני הפרקים הראשונים, היא סדרה שהיא בראש ובראשונה עצובה, ובכך היא מתאימה יותר מסדרות העבר של מודן לטלוויזיה הריאליסטית של היום. היא סדרה עבור צופים שכבר לא מחפשים אסקפיזם אלא יודעים שאם יציגו להם יצירות קשוחות כמו החיים עצמם, אלה אולי יהיו מעמסה רגשית אבל גם יטלטלו הרבה יותר. היכולת להזדהות עם מצבי היומיום של הגיבורים ועם המכשולים שהם עוברים רק מעצם היותם בני אדם, הם הדברים שהופכים סדרות לגדולות באמת, ולכאלה שאולי לא סוחפות אחריהן נתוני רייטינג מסחררים אבל הופכות משמעותיות עבור קהל אוהבי הטלוויזיה האיכותית, שכרגע הוא גדול מאי פעם.
העקיצות החינניות של מודן, אלו שתמיד הרימו את האווירה, עדיין שם, אבל הן עברו אבולוציה. עכשיו הן אפלות יותר, באופן שמזכיר במעט את הדרך בה אסי דיין התמודד עם נושאים קשים כמו מוות והבדידות האנושית. וזו השוואה מחמיאה, שלא יהיה ספק.
"ככה זה" מלאה ברגעים קטנים שדוקרים קצת בלב, כי אנחנו מזהים אותם מהחיים האישיים שלנו, וזה מעציב ומשמח אותנו בו זמנית. בתקופה שבה אי אפשר שלא לדבר על פוליטיקה מגדרית, מודן מתמודדת עם הסוגייה בצורה עדינה ויפה. היא מראה שתי דמויות שהחיים התישו אותן עד כדי כך שההבדלים ביניהן כמעט ולא רלוונטיים. הם שניהם עצובים, אבודים ובודדים, ואף אחד מהם לא מרגיש חזק או פריבילגי בעולמו. כמו תמיד, מודן יודעת להעביר אמירה על החיים מבלי להגיד דבר על החיים, רק על ידי להראות אותם. למי שקשה להתמודד עם העצבות האנושית, "ככה זה" אולי תהיה מאתגרת במיוחד, אבל מי שמוכן לשים את מבטחו במודן - שלעולם לא מאכזבת - יגלה יצירה יפהפייה, מעודנת, חכמה ומרגשת עד דמעות. וזה כל כך כואב, אבל כל כך טוב.