יש לקוות שמי שיצפה בג'ארד לטו ב"WeCrashed" יבין שלא מדובר במבטא ישראלי אמיתי אלא סתם בשאריות שנתקעו לו מ"בית גוצ'י". הוא נשמע כמו שילוב בין בוראט לערפד מזרח אירופאי, חבל שלא לקח שיעורי מבטא מסיימון לבייב. יחד עם עדשות המגע השחורות ומניפולציית הלסת המצערת, הצליחו איכשהו להפוך את לטו לנאה פחות מנוימן המקורי (וכלל לא מזכיר את הדמות היחידה שלטו היה צריך לגלם אם לא היה מתעקש להתפתח בעולם והיא, כמובן, ג'ורדן קטלאנו מ"אלה הם חיי").
"WeCrashed", שעולה היום באפל TV פלוס, מביאה לנו את סיפורו של אדם נוימן: היזם הישראלי שייסד את סטארטאפ חללי העבודה WeWork, הוערך בשיאו ב-47 מיליארד דולר ומשם צלל במהירות, עד שב-2019 פרש מתפקיד המנכ"ל בתמורה להמון המון כסף. עוד פרט נחמד מוויקיפדיה: הוא תרם להפועל פתח תקווה, בעיקר כי מנהל המועדון, אבי יחיאל, נשוי לאחותו, עדי נוימן, שאותה ראינו ב"האח הגדול VIP" על תקן דוגמנית. בסדרה היא מופיעה פה ושם בגילום לא מחמיא ובמבטא מבעית כמעט כמו של אחיה.
נוימן מתואר בסדרה כיצור מגוחך אך מעורר חיבה. אנחנו פוגשים אותו כיזם כושל שמנסה להצליח בניו יורק ונדמה שכישוריו העיקריים הם יכולת לחרטט, חוסר בושה ונטייה לעגול פינות. או מה שנהוג לכנות - ישראלי. הרעיון שלו לחלל עבודה משותף מבוסס על זכרונותיו הטובים מהקיבוץ שבו גדל שזה די מדהים, כי למי יש זיכרונות טובים מקיבוצים? זו הרי צורת התיישבות שמבוססת על צילוק רגשי של ילדים. דורות שלמים בטראומה והוא הרים על זה עסק.
ההיגיון מאחורי WeWork הוא הצורך הבלתי נתפס של בני אדם בקהילה. הוא ראה אנשים עם לפטופים יושבים בבתי קפה כדי להעמיד פנים שהם עובדים והבין שהוא יכול לתת להם מענה חכם יותר, שיכלול חללים נוחים בעיצוב היפסטרי, אפשרויות נטוורקינג ותחושת שותפות. כי מה אנשים בלי משרד רצו לפני עידן הקורונה? להתגודד במצג שווא של משרד, מתברר. איזו תסמונת שטוקהולם, מזל שגילינו את העבודה מהבית.
"WeCrashed" מתחילה מהנה וטראשי, אבל הופכת בהמשך לכמעט רפטטיבית ומייגעת, עוד סדרה שהיו צריכים לחתוך בחצי. די, חברים, אין לכם מה להגיד, אתם לא רואים שהחיים שלנו אוזלים כאן? כבר בפרק הראשון מתברר שהסדרה לא עוסקת רק באדם נוימן שמפלס את דרכו אל הצמרת העסקית ורשימות המיליארדרים העולמיות, אלא שמדובר בכלל בסיפור אהבה עם רבקה נוימן, בת דודה של גווינת' פאלטרו (שלא מגיעה לחתונה!) שמגולמת בהצלחה על ידי אן האת'וויי. רבקה היא בחורה ניו יורקית אמידה, חובבת ניו אייג', מזמנת שפע ועושה "מניפסטינג" של אנרגיות אל העולם החומרי - כלומר מקדימה את טרנד הטיקטוק הרוחניקי הזה בכמה שנים טובות. נוימן מתרגלת חשיבה חיובית ומנסה למצוא את דרכה בעולמות אווריריים כמו משחק והוראת יוגה.
האמת היא שרבקה היא דמות מעניינת יותר מאדם נוימן, ומערכת היחסים ביניהם מעניינת יותר מעלילת הקמת החברה, שמרגישה כמו מונטאז' גנרי מכל סדרת סטארט אפ אפשרית: פגישה עם משקיע מיליונר שאומר "יש לכם עשר דקות!", נאום מלא חזון והשראה, משפטי העצמה והתחושה שאנחנו קוראים ספר עזרה עצמית בנושא יזמות. נוימן מצליח לשכנע את כל המשקיעים, אבל לא את הצופים. רובם ימלמלו לעצמם, ובצדק, שהם לא היו שמים עליו שקל.
יש המון רגעים סוחפים וכיפיים בסדרה, מעט מהם מתגבשים לכדי פרקים נהדרים. הפרק השלישי, למשל, שבו אנחנו מתמקדים בתרבות הארגונית ב-WeWork, כמעט ועושה זאת. נוימן היה נחוש בדעתו ליצור מקום שכיף לעבוד בו, או שאולי הוא בכלל רצה להקים כת. כך או כך זה כלל המון אלכוהול, מסיבות וגיבושונים (= הגיהינום) ומעט מאוד נהלים. כי בכל זאת, כישראלי, הוא גדל על הערך המרכזי שהוא לעשות שכונה. הצעירים שנשכרו לעבוד שם נקלעו ללופ של עבודה ובילויים באותו המקום, שאיכשהו תמיד הסתיים ב"ארון הזיונים" עם קולגה. וכידוע, כל מקום עבודה גרוע תמיד יהיה גרוע יותר בשביל נשים. WeWork חשב שהוא הסטארט אפ הכי צעיר ומגניב ו-woke, והתגלה כהכי רעיל, סקסיסטי ומגעיל.
"WeCrashed" היא סדרה מבורדקת ולא אחידה, עם רגעים יפים וסוחפים ועם האת'וויי ולטו שמחזיקים אותה באופן כמעט בלעדי. לא בטוח שתסיימו את כל הפרקים, וזה גם לא מאוד הכרחי. שווה להציץ בה קצת בשביל המבטא של לטו וההתחלה היפה עם "Roar" של קייטי פרי, אבל לא להיכנס למערכת יחסים מחייבת. היא מהנה אבל נשארת על פני השטח, לא מצליחה להתגבש לכדי סיפור שלם. האם היא מצדיקה שמונה שעות צפייה? ובכן, האם WeWork הצדיקה שווי של 47 מיליארד דולר?