אחרי הצפייה ב"אל תוך הלילה" (עונה שלמה תוך 36 שעות) התגלגלתי, במקרה, לראיון עם יוצר הסדרה ג'ייסון ג'ורג', ושורה אחת בו תפסה את תשומת הלב שלי, כי היא זיקקה לתוכה את כל הבעיות במותחן החדש. ג'ורג', שכתב עבור נטפליקס את סדרת המקור הבלגית הראשונה שלה, יצר את "אל תוך הלילה" בהשראת הספר הפולני "האקסולוטל הישן" משנת 2015. מה הכוונה ב"בהשראת"? הסדרה, כך מתברר, מבוססת רק על עמוד אחד מתוך הרומן, עמוד שהיא לקחה, מתחה ומרחה ברשלנות מעוררת הערכה.
"אל תוך הלילה" שואפת להפוך למה שסדרות כמו "הנותרים" (ובמובן מסוים גם "פלאש פורוורד") הצליחו להיות: מותחן אפוקליפטי שבין כל הדרמה מתמקד גם בסיפורים אנושיים ובהתמודדות של הגיבורים עם העולם החדש. חבורת אנשים מרקעים שונים באירופה (הסדרה דוברת צרפתית ברובה, אבל אפשר למצוא בה גם אנגלית, ערבית, איטלקית ורוסית) מתכנסת לטיסת לילה תמימה מבריסל למוסקבה, כשברגע האחרון מתפרץ למטוס חייל נאט"ו חמוש שדורש שהטיסה תיסע דווקא מערבה, לא משנה לאן.
מה שהתחיל כמו עוד סדרת "טרור במטוסים" מתגלה בהמשך כסיפור מוגזם בהרבה: השמש, תאמינו או לא, החלה לפלוט קרינה קטלנית, והיא הורגת כל אדם שנחשף אליה. מרגע שהחייל טרנציו (בגילומו של השחקן בעל ההבעה האחת סטפנו קאסטי) מצליח לשכנע את כולם שהוא לא הוזה, הטיסה הופכת למרדף נגד הזמן והשמש: כל עוד המטוס ייסע לכיוון מערב הלילה יימשך - רק שלא ברור מה היעד הסופי של החבורה, למעט גיחות קצרות לנמלי תעופה נטושים במטרה להצטייד ולתקן תקלות.
נשמע מעניין? נכון מאוד. רק שכמו יותר מדי סדרות מהשנים האחרונות שנשמעו נהדר על הנייר ולא ידעו איך לממש את הפוטנציאל שלהן, "אל תוך הלילה" משדרגת את הזלזול בצופים לכדי אמנות של ממש. החל מטעויות עובדתיות בסיסיות (המטוס שיוצא מנמל התעופה בבריסל נוסע ברוורס, דבר שלא יכול לקרות), דרך אינספור קווי עלילה מופרכים ועד בניית דמויות עצלנית ומלאת גחמות (אחד הגיבורים חווה הזיות? נציף את זה בהתראה של כמה דקות ללא שום הסבר, כי החיים הם סיטקום), ניכר שמדובר בקונספט מבטיח (הוא רוכז, כאמור, לכדי עמוד אחד) שהתגלגל לידיים הלא נכונות.
הידיים הלא נכונות, חשוב לציין, הן לא רק של היוצר, שגם כתב את כל פרקי הסדרה. העורכים של "אל תוך הלילה" כנראה יכולים ללמוד דבר או שניים מאנשי הערוץ הקהילתי 98 - שם, אני רוצה להאמין, מכבדים מעט יותר את המושג "המשכיות" - אם כי לזכותם ייאמר שחומר הגלם איתו הם עבדו הוא חשוך בצורה בלתי רגילה, כזה שמחזיר את הצופה לימי "משחקי הכס" והתריסים הסגורים ברחבי הבית. עוד אחראים להתרסקות המטוס שהוא הסדרה הזו: השחקנים. מפולין אטיין (שאיננה הילדה אמלי מהפרסומת של יס) בתור טייסת המשנה המאולתרת סילבי ועד הנוסע המסתורי אייאז (השחקן הטורקי-גרמני מהמט קורטולוס), עצוב לראות איך נאספו מכל רחבי אירופה השחקנים הכי פחות משכנעים בתעשייה.
אבל, וזה "אבל" חשוב ומפתיע: אי אפשר להוריד מ"אל תוך הלילה" את העיניים. אם מבודדים את רעשי הרקע (הצורמים מאוד, תאמינו לי), מקבלים בינג' קליל וממכר, כזה שתשכחו ממנו בעוד שבוע אבל לא תצליחו שלא להתעסק ולנבור בו במהלך הצפייה. למזלה של הסדרה, הסיפור שלה מספיק מסקרן בשביל לשמור אותך במתח עד הפרק הבא, גם אם בחלק גדול מהמקרים הפתרון יהיה מאכזב במיוחד. זה אולי נשמע מופרך, אבל עם כמה שהסדרה הזו גרועה - היא עדיין מצליחה, איכשהו, להיות ממכרת. ורק בגלל זה היא שווה את המאמץ.