גרוטראלי, שובם של "ילד אוכל מפח" - שילוב הכוחות של רותם קפלינסקי ודור מוסקל מערוץ הכיבוד, איתי זבולון המוכר כיניר האחמ"ש וטל טירנגל מתירס סקסואל - הוא סרט צנוע וקצר (פחות משעה וחצי) המוגדר כמסע מוקו-מוטורי-מוסיקלי. מה זה אומר בעצם? אז ככה:
הז'אנר המוקומנטרי, סרטים עלילתיים שמשתמשים במבנה ועטיפה של סרט דוקומנטרי, עוד מימיו הראשונים מצא את מקומו המתאים בעולם הקומדיה. סרטים קלאסיים כמו זליג ובעיקר ספיינל טאפ הדגימו את התרומה הייחודית של הסגנון, שמאפשר לקומיקאים לאלתר בתוך סיטואציות חופשיות יחסית. ההומור של קומדיות מוקומנטריות הוא מביך, מקרטע, מציאותי מדי, וזה סוד הקסם שלו. מפגשים בין דמויות מגוחכות לאנשים אמתיים יוצרות רגעים קומיים חד פעמיים, והסרטים בהתאמה מרפים מעט ממהלך העלילה בניסיון לתפוס את הברק בבקבוק.
לא לחינם הדור החדש של הקומיקאים בישראל פנו לז'אנר בשנים האחרונות, הבולטת בהם היא תום יער עם תום יער עושה את שביל ישראל ו-תום יער עושה בגרות. עלויות ההפקה זולות יחסית, הסגנון עכשווי ומתוחכם ומעל לכל מאפשר לקומיקאים להביא את כשרונם לידי ביטוי מקסימלי. בדיחות מאולתרות של קומיקאים מוכשרים תמיד יהיו מצחיקות ומעניינות יותר מפאנצ'ים מתוסרטים ומשויפים. צורת העבודה התיעודית מאפשרת ליוצרים לשחרר את הקומיקאים בשטח, לתעד את כל האלתורים והבדיחות, ולבחור את הרגעים המוצלחים ביותר. בסופו של דבר, קומדיה טובה מבוססת על קומיקאי מוכשר שמקבל חופש פעולה לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב, להצחיק.
סוגה פופולארית נוספת בקומדיה (שאני אישית פחות מחבב) היא יצירות קומיות מוזיקליות כמו טיסת הקונקורד, שמשלבת בתוך העלילה שירים מבודחים, שוב, כדי להביא לידי ביטוי את שלל הכישרונות של השחקנים-יוצרים. פה מדובר דווקא בצד ההפוך של הקומדיה, במקום שחרור והתפרעות, השירים נעים על הסקאלה בין שיר אמיתי לבין בדיחה, ולרוב לא מצליחים להשיג אף אחד מהמטרות.
גרוטראלי, שובם של "ילד אוכל מפח", הכלאה של שני הז'אנרים הקומיים, הוא שילוב של התפרעות קומית משולחת רסן וקומדיה מתוקה ומנומנמת יותר. הסרט מספר על להקת להיט אחד שהתפרקה לפני כמה שנים, ונושאת עמה סוד אפל שקשור לאותו להיט. הלהקה מתאחדת לקראת הופעה בפסטיבל אינדי שכוח אל (המרמז ל"אינדינגב"), אבל נקלעים בטעות למסע המכוניות האתגרי גרוטראלי, מסע אמיתי לחלוטין שיוצא אחת לחודש בישראל, כשהחברים צריכים לעבור מסלול שטח קשוח במיוחד בעזרת "גרוטאות" שמחירן לא עולה על אלפי שקלים בודדים. שלושת חברי הלהקה מצטרפים בעל כורחם למסע - הסרט צולם במהלך שלושת ימי המסע - ובתוך העלילה המתוסרטת משולבות אינטראקציות טבעיות עם משתתפי הגרוטראלי החביבים.
הדמויות הראשיות מבטאות הבדלים סגנוניים ניכרים, כשספיר "סנדוקן" סנדק (מוסקל) וניר נוקיה (זבולון) מגלמים שני דושים (אחד נכלולי והשני יומרני) בצורה רעננה, טבעית ומלאת רבדים, בעוד הדמויות של דין יוגב (קפלינסקי) וערן כרמי (טירנגל) משתמשות בהומור מלאכותי ונונסנסי יותר, שמרגיש מעט מיושן לטעמי האישי. השעטנזיות הזאת מבטיחה שכל אחד יוכל למצוא בסרט רגעים שימצאו חן בעיניו, אבל גם מציבה ליצירה תקרת זכוכית מסוימת. במילים אחרות, הסרט כיפי ומצחיק לפרקים אבל לא ממש קורע מצחוק.
בניגוד לתום יער, שלקחה את הז'אנר לקצה המופרע בתכניותיה, האנרגיות המתונות של חבורת גרוטראלי מורידות את מפלס הצחוקים, ולצד זאת משאירות יותר מקום לרגש להיכנס. הסרט לא מרגש באמת, אך העלילה מצליחה לגעת מספיק כדי להכניס את הצופה לסיפור. אם נמשיך עם ההשוואה ליער, גרוטראלי אמנם פחות מצחיק אבל הרבה יותר נעים לצפייה. הדמות הכי ממגנטת בסרט, סנדוקן של מוסקל, הוא נוכל שקרן ומעצבן בעולם הסרט, אבל מצליח לעורר חיבה בצופים.
דוש כושל ומנותק מהמציאות זה אחד הארכיטיפים המוכרים והמצליחים בקומדיה, ומוסקל ממלא את התפקיד בטבעיות וכריזמה מרשימות. גם שאר החברים מביאים את כשרונם לידי ביטוי, אז ייתכן ומדובר בטעם הספציפי שלי, אבל מבחינתי אין ספק מי הכוכב האמיתי של הסרט. אם היו מצמצמים קצת את החלוקה הנדיבה של קווי עלילה לכל דמות, ומתמקדים רק בסנדוקן, אני מאמין שהיצירה הייתה מדויקת, סוחפת ומצחיקה יותר. נראה שהיוצרים החליטו שלא להחליט באיזה סרט הם בוחרים, ולמען האמת, זה בסדר גמור. גרוטראלי, שובם של "ילד אוכל מפח", בהתאם לשמו הארוך, הוא סרט שלוקח גם מזה וגם מזה, דוקו-מוקו, קליפים משועשעים, אלתורים ופנטזיה על טבעית. התוצאה מלאת יצירתיות ומעט מבולבלת, מפגינה כמויות אדירות של כישרון, אבל לא מממשת אותו עד הסוף. זה סרט חמוד, מקורי ומצחיק, אבל אני כבר מצפה ליצירה הבאה של החבורה, שאולי בעתיד יצליחו להביא את מלוא הכישרון וההומור שלהם לידי ביטוי, מבלי למסמס אותו בעודף כוונות טובות.
גרוטראלי, שובם של "ילד אוכל מפח" זמין לצפייה ב-yesVOD וב-STINGTV.