בתחילת הסרט "עלייתה ונפילתה של ענבל אור", קל להתבלבל ולחשוב שמדובר בעוד כתבת חדשות צהובה עליה. אנחנו רואים את אור עושה קריוקי בביתה, לבד, צווחת את "תפילה" של עפרה חזה אל מול המצלמה במה שנדמה היה כמו עוד אחד מהלייבים המטורללים שלה בפייסבוק. זה לא נעים לצפייה ובכנות, יחד עם תכניות התחזות למיניהן, הגיע הזמן להתחיל ולתהות איפה גבול העיסוק התקשורתי והחשיפה של אנשים במצבים נפשיים מורכבים, וכמה ערך עיתונאי יש בהם.
אבל בניגוד לרושם ראשני שעלול להיווצר, "עלייתה ונפילתה של ענבל אור" הוא לא עוד כתבה שמתחזה לסרט דוקו, אלא עבודה עיתונאית רצינית - בין אם תסכימו עם מסקנותיה או לא - של הבמאית נילי טל. נילי טל היא יוצרת דוקו רבת סרטים ושנים, מחויבת וחדורת אמונה, סרטים כמו "חרות בגופי" על נשות גואל רצון, "כלות מאוקראינה", "עזה כמוות" על רצח נשים ועוד. רוב סרטיה מתמקדים בנשים במצוקה, בשולי החברה, שהמערכת מפקירה שוב ושוב. סרטים חברתיים, עם אג'נדה.
האם ענבל אור עונה להגדרות האלו? האם היא מצדיקה טיפול דוקו חומל? לכאורה לא. הרי אנחנו מכירים את אור כמקרבן, לא כקרבן. אבל נילי טל סבורה שכן. היא חקרה את המקרה של ענבל אור והגיעה למסקנה שהיחס שקיבלה מהבנקים ומהתקשורת לא היה הוגן, ויוצאת בעוז להגנתה. התוצאה מרתקת וסוחפת, גם אם שנויה במחלוקת. סביר להניח שרובנו צפינו וקראנו וצרכנו לא מעט מידע על ענבל אור, רוב המידע הזה היה מאותה נקודת המבט. הנה אחת אחרת.
חלקו הראשון של הסרט (השני ישודר הערב ב-21:00 בערוץ yes דוקו וב-VOD) מוקדש לבניית האימפריה של אור, משפחתה ו"עלייתה". היא מרואיינת לכל אורך הסרט, באותו דיבור ענבל אורי מתפנק ואיטי, קצת "אלה איילון דוגמנית בינלאומית". הסרט מספר על משפחתה, ילדותה, איך רצתה להתחתן עם גבר שיהיה "גרינפלד כזה" = אשכנזי, צילומי וידאו מחתונתה (גם שם התעקשה לשיר) והכניסה שלה לפרוייקטי הנדל"ן.
אור נכנסה בתחילת שנות האלפיים לעולם קבוצות הרכישה שאותן ארגנה על מנת להקים בנייני מגורים, ואנחנו שומעים על ההצלחות הראשונות שלה בתחום. כל האנשים שקנו "דירה רעיונית" - מושג מופרך שיכול לצמוח רק בחברה הישראלית שאובססיבית לנדל"ן - שהפכה לדירה ממשית מאוד בבניין חדש ובעלות אפשרית יותר מאשר רכישת דירה מקבלן. קבוצות הרכישה הראשונות שיזמה היו הצלחה גדולה, אנשים חזרו אליה על מנת להשקיע את הונם בעוד דירה או שתיים, שיהיה. אחרי זה, כשהיא כבר נכנסה למגרש של הגדולים - מגדלים ולא בניינים, הכל התחיל להסתבך.
הסיפור של ענבל אור די עצוב, כי בסך הכל היא אישה מזרחית שלא מגיעה מכסף והצליחה כנגד כל הסיכויים בתחום גברי, תחרותי ומגעיל, ולמרות שכולם חשדו והרימו גבה ולא האמינו בה, ובסוף התברר שהם צדקו. זה מדכא, זה לוקח אותנו אחורה.
אבל מה שנילי טל טוענת, זה שהכישלון הזה לא היה מחויב המציאות. שענבל אור, שלמרות הרעש הגדול סביבה כלל לא הייתה שחקנית גדולה בעולם הנדל"ן, חטפה הרבה יותר משהייתה צריכה. שאם היו מאפשרים לחברה שלה להבריא, אם היו נותנים לה את הפריבילגיות הכלכליות שמקבלים אנשים עשירים הרבה יותר ממנה שחייבים הרבה יותר כסף ממנה - היא הייתה מתאוששת ומחזירה את הכסף לכל הלקוחות. פישמן קרס בארבעה מיליארד דולר, טוענים בסרט, ושמענו עליו הרבה פחות מעל ענבל אור, שקרסה בכמה עשרות מליונים.
האם כל זה נכון? לא ברור, הבמאית מגנה על אור בנחישות, יתר על המידה, האהדה המוגזמת של הסרט כלפי ענבל אור היא חולשתו העיקרית. כי כן מדובר באדם בעייתי. היא העלימה מס והיא פגעה באנשים וזה ממש לא משנה אם - כמו שטוענים בסרט - אלו לא אנשים עניים ושאלו לא חסכונותיהם האחרונים. זה לא רלבנטי, אנשים שמו כסף על דירה שהם לא קיבלו, זו פגיעה.
אפשר היה להסתפק בחשיפת המקומות שבהם באמת נעשה לאור עוול - העובדה שהיא נפלה לבד, בעוד שרבים אחרים סביבה לא נענשו. שכל ערימת עורכי הדין לובשי החליפות נטולי הצוואר ובעלי המבע הנכלולי שהיו אמורים להיענש יחד איתה, לא ספגו כלום. שהסיקור התקשורתי שלה היה אכזרי, במיוחד בתקופת ההתמוטטות הנפשית שלה. כל אלו מספיקים על מנת לצייר תמונה מורכבת יותר של אור ושל השתלשלות העניינים, ולהזכיר לנו שיש שני מתגים שעדיף לא לכבות כשאנחנו צורכים מידע בתקשורת, לא משנה כמה קרקסי וצבעוני הוא - את זה של הביקורת, ואת זה של החמלה.