השם החשוב ביותר ב"המוסד" ("Foundation"), סדרת הטלוויזיה החדשה של אפל TV פלוס, הוא של אדם שמת לפני כ-30 שנה: אייזק אסימוב, אולי גדול סופרי המדע הבדיוני של המאה ה-20. אסימוב כתב את סדרת ספרי "המוסד", שנחשבת לאחת מגולות הכותרת של יצירתו. ויכול להיות שזה באמת המצב - יכול להיות ששבעת ספרי "המוסד" הם יצירת מופת ספרותית שכל שוחר מדע בדיוני חייב לעצמו. סדרת הטלוויזיה שעיבדה אותם למסך הקטן, לעומת זאת, היא משהו שבאמת אפשר לוותר עליו, למרות שרואים שמישהו שם באפל ממש רצה למשוך את תשומת לבנו.
"המוסד" היא אפוס שמתרחש בעוד עשרות אלפי שנים ומתפרש על פני אלף שנים, ולכן קצת קשה לתמצת את העלילה שלו לפסקה אחת. זאת לא נקודה לזכותו, בין השאר בגלל שזה גם אומר שקצת קשה לעקוב אחרי כל מה שקורה, ומהר מאוד עולה התחושה שאתה לא מפספס הרבה. הסדרה מספרת על הארי סלדון, מדען מבריק שחי באימפריה גלקטית עתידנית, שבעזרת השיטה החדשנית שפיתח, הפסיכו-היסטוריה, מצליח לחזות בגדול את כמה מאות השנים הקרובות - ואת העובדה שהגלקסיה עומדת בפני אבדון. הארי מציע להקים מוסד: אוסף של מדענים שלכל הפחות ינסו להציל את הגלקסיה מהקטסטרופה שהיא עומדת בפניה. הקיסר, משום מה, לא עף על הרעיון, ומציע לתלות אותו בכיכר העיר. השניים מתפשרים על גלות בקצה הגלקסיה. ואז מתחילה הסדרה. האם האנושות תינצל? האם מישהו יקשיב למדענים? והשאלה הגדולה באמת - האם למישהו אכפת?
מאחורי המצלמה היו המון אנשים שידעו מה הם עושים. "המוסד" נראית נהדר - לא רק באפקטים המרהיבים ובעיצוב מלא הפרטים של העולם האולטרה-עתידני, אלא גם בצילום היפהפה. "המוסד" מציעה עולם, והעולם הזה נראה נפלא. הבעיה היא באנשים שהיו על המקלדת, אלו שלקחו את היצירה של אסימוב והפכו אותה לסדרה. הסדרה מזגזגת בין קווי עלילה, עשרות דמויות ומאות שנים, ובין כל אלה לא מצאתי דמות אחת מעניינת מספיק. כל דמות - בין אם זו גייל, הדמות הראשית לשני הפרקים הראשונים שמשדרת וייבים רציניים של "תקראו לי קאטניס, אני צעירה ויפה ובאתי להציל את העולם", או הארי, שמגולם על ידי ג'ראד האריס מ"צ'רנוביל" בעוד תפקיד של מדען שמתחנן שיאמינו לו שהאסון קרב - לא מתנהלת כמו אדם אמיתי. הן נראות כמו דמויות, הן מדברות כמו מי שכתבו להן מראש מה לומר. קשה להאמין ולהזדהות עם מי שאפשר להרגיש שמאחוריו נמצא צוות של עשרות אנשים שמחכה להפסקת צהריים.
וכל זה בחשיבות עצמית מלאת פאתוס שבאמת קשה להכיל. "המוסד" הולכת ישירות בתוך הקווים ששרטטו לה יצירות כמו "שר הטבעות" ו"מלחמת הכוכבים" - המון אנשים במבטא בריטי שמדברים במשפטי מחץ ובפרצוף מאוד רציני. אין הומור, אין קלילות, אין מודעות עצמית. המוזיקה מלאת פאתוס, הצילום מתעכב על הנופים המושקעים, אבל בתוך כל ההוד וההדר שקונה הכסף של אפל, מישהו שכח להוסיף את המרכיבים הכי חשובים: לב ותעוזה.
הדמויות ב"המוסד" בבירור מושקעות רגשית בכל האירוע, אבל קשה להאמין להן כשהן מתבטאות במשפטי מחץ פומפוזיים ובמבטא בריטי שבבירור נבחר עבורן בגלל שהוא מסמל רצינות. וכל זה נראה בדיוק כמו כל סרט וסדרת פנטזיה אפיים שראיתם מאז "שר הטבעות" - הנבואה, המנהיג הרוחני, הגיבורה הצעירה והנועזת, האויב המרושע והכל-יכול. אם "משחקי הכס" הסתכלה על התבנית הזאת והחליטה לעשות את אותו הדבר, רק עם יותר פוליטיקה, סקס ואלימות, "המוסד" ניגשה לאותה תבנית ושאלה "אמ... אולי יהיו כאן יותר שחורים?".
בבסיסה של "המוסד" יש המון רעיונות מעניינים, שחלקם רלוונטיים במיוחד לשנים האחרונות - למשל ההצגה של חברה שמסרבת להקשיב למדענים, שמנסים פשוט להסביר לה את האמת. זו סיטואציה מוכרת להחריד והיא מהדהדת לא מעט מקרים בוערים על סדר היום הציבורי. הבסיס העלילתי של "המוסד" היה יכול להפוך את הסדרה לשיר הלל אפי למדענים ומתמטיקאים באשר הם, והפורמט של סדרה, בניגוד לסרט, בהחלט היה יכול להלום יצירה שמתפרשת על פני כזאת כמות של שנים ודמויות. אבל התסריט המבולבל והלא-ממוקד של הסדרה איבד אותי. מוקדם מאוד הפסקתי להבין מי נגד מי, וככל שניסיתי להבין, כך היה לי פחות אכפת.
אני אוהב פנטזיה. אני אוהב מדע בדיוני. כיף לברוח לעולמות אחרים, כיף לראות את חוקי המציאות המשעממת שלנו מתעקמים ונשברים. אבל ככל שזה נוגע ליצירות שמתרחשות בעולמות רחוקים, עם נבלים איומים, גיבורות עשויות ללא חת ומורים רוחניים שיודעים יותר משהם מוכנים לגלות, עליי לומר: עייפתי. די. באיזשהו שלב, כל בנות הז'אנר נראות אותו הדבר. רק לפני כמה חודשים נטפליקס הוציאה את "צל ועצם", שכבר היא נראתה כמו משהו שראינו יותר מדי כמוהו - וראו זה פלא, "המוסד" נראית בדיוק כמו "צל ועצם". חובבי הז'אנר יכולים ליהנות מ"המוסד", אולי, אבל מהיכרותי איתם, מדובר בחבר'ה חכמים. מגיע להם - ולאייזק אסימוב - יותר טוב מזה.