פרק פתיחת העונה ה-22 של "ארץ נהדרת" (קשת 12) למעשה נפתח פעמיים. תחילה הייתה השקופית לזכרו של יגאל שילון, שהוא גם ענק בתחום שבו "ארץ" צמחה אבל גם אביו של במאי המערכונים שלה, ירון שילון. אחריה, במשבצת שהייתה משמעותית לכל עונה - בטח לעונת מלחמה נוספת - הגיע מערכון שעשה רושם של משהו שחיכה על המדף עוד מהעונה שעברה, כשהתוכנית הייתה רכה ומנחמת ברובה. וזו לחלוטין לא בעיה, להפך: "ארץ נהדרת" תמיד הצטיינה ביכולת שלה לזהות את מצב הרוח הלאומי, ומצב הרוח הלאומי כבר בשל לדברים נפיצים בהרבה מאלה שהיו על המסך בדיוק לפני שנה. בטח בשבוע כמו השבוע, שהרגיש כמו ארבעה שבועות ובכלל עוד לא נגמר.
מערכון ה"ישכח" של ראש הממשלה נתניהו היה הדרך של "ארץ נהדרת" לחזור עם הבטן המלאה שהיא ניסתה להסתיר לאורך כל עונת המלחמה הקודמת והמאופקת שלה. הבעיה היחידה היא שלפי הדיווחים מהימים האחרונים זה לא רק מה שישכחו מהמלחמה הזאת - וכבר עכשיו שוכחים כל כך הרבה דברים כאן, 101 לפחות - אלא מה שיזכרו ממנה למרות שהוא לחלוטין לא נכון. כי הוא לא קרה, כי הוא שופץ, כי הוא לא החמיא לגורם מדיני בכיר מסוים ולכן הוא לא תועד כהלכה. בחוגים מסוימים אולי קיימים אנשים שמאמינים שתרחיש כזה סביר, או סתם אפשרי, אבל ההרמה של מערכון הפתיחה הונחתה עם מערכון הסיום של משדר הבכורה, כשאותו נתניהו חושב שהוא מדמיין חטופה ואולי לא באמת מדמיין אותה. וגם עם ההבטחה של "ארץ נהדרת" להישאר כאן כדי להזכיר כל חטא שנעשה.
את הסנדוויץ' המקומם הזה - וכן, כשתוכנית סאטירה משודרת בימי מלחמה המילה "מקומם" היא דווקא מחמאה עבורה - מילא הניסיון של "ארץ נהדרת" לעמוד בקצב אירועי היממה שלפני ערב הפתיחה שלה. ערן זרחוביץ', שמצלם כעת סדרה חדשה, לא הספיק להתגייס למדי השר המפוטר גלנט ולכן לא היה בתוכנית ולו "גברתי" אחד לרפואה. כן היה את הקאמבק של ירון ברלד בתור שר הביטחון הנכנס ישראל כ"ץ, שהופך פחות ופחות לחיקוי של אדם תבוני ויותר ויותר למפלצת פרנקנשטיינית. מצד שני, כולנו ראינו את הרשתות החברתיות של ישראל כ"ץ. לכו תדעו איפה המפעיל שלהן באמת נמצא על הספקטרום בין שני הדברים.
גם גדעון סער חטף בתורו מ"ארץ נהדרת", לא שמישהו אמור היה להיות מופתע מכך, ובהתחשב בבישול האיטי של עריקתו לא מן הנמנע שבדיחת "הבן האובד מול הבן שלא עובד בכלל" חיכתה אף היא על הנייר מזה תקופה. העניין הוא שהמציאות הישראלית הנוכחית כל כך נלעגת, שאפילו 200 הבעיטות בגופה הפוליטית של סער לא נחוו כהגזמה. והיו עוד יציאות צפויות יחסית בפרק הבכורה - למשל המערכון על סינוואר ונסראללה בגיהינום, כולל עקיצה נהדרת לשיריו של נועם חורב - אבל אלו התאזנו לגמרי עם כמה הפתעות לא מהעולם הזה. המצטיינת: הפיצוח הגאוני של אמיר שורוש בתור דובר צה"ל בערבית אביחי אדרעי, עזר כנגדו מושלם לדניאל הגרי שאפילו הוציא את שורוש מהשטנץ הקבוע של דמויות ערביות שכמעט תמיד מרגישות כמו ויראציה כלשהי על ראמזי מ"קופה ראשית".
עוד תחנה אלמנטרית, ברמת ה"כל מי שצפה בדיווח המקורי כבר יכול היה לשמוע את החיקוי", הייתה השיחה של שאולי ואירנה משדה התעופה של הריגול - וגם בה היו מספיק "בדיחות טובים" כמו בכל יתר התחנות של התוכנית. השיר "אבא חצובה" סימן וי על נישת החמוץ-מתוק, ופוטנציאל ההיסטריה ששורוש עוד לא הספיק לממש התקיים קצת לאחר מכן, במערכון היורדים שהוא מעין "הלוטוס הלבן: חירטאקוס". בזכות זיהוי נכון של טרנד, אפיון נכון של דמויות ושימוש מקסימלי ביניב ביטון בתור הזמר המיתולוגי יהודה חן, האפשרות לקאלט של ממש כבר לגמרי נמצאת על הפרק. ואפילו החיקוי הבלתי נמנע של הנשיא החוזר טראמפ, תחום שנדמה היה שאין מה לחדש בו, זכה לחיזוק בזכות המצטרף החדש עומר עציון. תמיד נהוג להזכיר שאף פרק של "ארץ נהדרת" לא משתווה לאנרגיות של ערב הבכורה, אבל הפעם בכל זאת הייתה תחושה מעט אחרת, ונוקבת יותר. אולי המדפים שלה באמת התמלאו בחומרים שהגיע הזמן לאוורר.