הפעם האחרונה שבה צמד האמיגוס דייגו לונה וגאל גרסיה ברנאל שיחקו זה לצד זה הייתה לפני למעלה מ-20 שנה בדרמת ההתבגרות שטופת החרמנות "ואת אמא שלך גם" של אלפונסו קוארון. בתור חברים שהכירו עוד קודם בתעשיית הטלנובלות המקסיקנית של שנות ה-90, לונה וברנאל אומנם המשיכו לשתף פעולה לאורך השנים מאחורי הקלעים, אבל על המסך כל אחד מהם יצא לדרך נפרדת. ברנאל היה בימי השיא שלו הסחורה הלטינית החמה בשוק, עם חותמת האיכות של אלמודובר ב"חינוך רע" ועם תפקיד אייקוני כצ'ה גווארה ב"דרום אמריקה באופנוע". אחר כך גם הגיעה הדרמה הקומית החביבה "מוצרט בג'ונגל", אבל לקהל הבינלאומי הוא די התפוגג מהרדאר. לונה דווקא עלה עליו בשנים האחרונות, בדמותו של קסיאן אנדור ב"מלחמת הכוכבים" ובפריקוול שלו "אנדור", וגם בתפקיד ראשי ב"נרקוס מקסיקו", כראש קרטל הסמים פליקס גאיארדו בעל המבט מקפיא העצמות.

עכשיו הם חוזרים לשחק יחד, ולא רק שהכימיה לא הלכה לשום מקום - התחושה היא שכמו חברים שלא נפגשו עשרות שנים, הם ממשיכים מהרגע שבו הם הפסיקו. הפעם, כשהם כבר יודעים משהו על העולם הזה. זה קורה ב"לה מקינה" ("La Máquina"), דרמה בת שישה פרקים, הפקת המקור הראשונה של הולו בשפה הספרדית, שעלתה בישראל בדיסני+. גם הפעם הם מגלמים חברים שמגיעים מרקעים שונים, אבל בגיל אחר ובתחום אחר.

"המכונה" הוא הכינוי של אסטבן אוסונה, מתאגרף בשלהי הקריירה שלו, בגילומו של ברנאל, כאשר לונה הוא אנדי, הסוכן הססגוני. אם בסרט "ואת אמא שלך גם" השניים חקרו את גיל ההתבגרות, כשהם על סף התפוצצות הורמונלית, כאן הם ניגשים אל הפרק הבא במחזור החיים כשהם מתמודדים עם הנעורים הנעלמים והולכים. זו לא דרמת אגרוף וגם לא סדרת פשע, אפילו שישנם סממנים בסיפור המסגרת. כמו בסרט הנעורים שכתבו אז האחים קוארון, גם הפעם ברנאל ולונה מנצלים את ההזדמנות בשביל להגיד משהו שחורג מעוד דרמה לטינית יצרית ורוויה קללות. משהו על עצמם ועל החברה שבה אנחנו חיים, ושבה יש תוקף לכל תפקיד ולכל אדם, ומה עושים כשמגיע הזמן להמשיך הלאה ולא יודעים איך. האם זה מצליח להם? לא באותה מידה.

"לה מקינה" היא חוויית צפייה כאוטית למדי. זה מתחיל בפן הטכני, כשכל פרק נמתח לפרק זמן משתנה בין חצי שעה ל-50 דקות, בלי שהדבר מקבל נימוק כלשהו ברמת התוכן. וזה ממשיך עם דמויות שלא מקבלות את המקום שלהן להפוך מנומקות, כולל יותר מדי דיאלוגים סתמיים והתפרצויות זעם יש מאין. מצד שני, כשכבר מתמסרים לקצב הפנימי הייחודי שלה ומתעלמים מהחריקות, הסדרה יודעת לתגמל רגשית.

הסיבה המרכזית לכך היא ברנאל, שלא משנה איזה תפקיד הוא מגלם - בין אם זה מנצח הפילהרמונית של ניו יורק, מתאבק גאה מאל פאסו, טקסס או המתאגרף הצנום אסטבן - הצופה מסיים בתחושה שהוא רוצה להיות החבר הכי טוב שלו. יש משהו כל כך פשוט וכנה באופן שבו ברנאל מגיש דמות, שזה שובה לב היום כמו לפני 20 שנה. ברנאל מאפשר לראות דרכו של "המכונה", בלי לעשות מעצמו עניין ובלי ג'סטות מוגזמות. יחד עם הצלע הנשית שלא מקבלת די זמן מסך, אייסה גונזלס שפרצה לאחרונה ב"בעיית שלושת הגופים" המדוברת בנטפליקס - כאן בתפקיד עיתונאית חוקרת וגרושתו של אסטבן - השניים מספקים כמה מהרגעים היותר יפים בסדרה. עם אנדי, לחילופין, זה בעיקר שיט-שואו שלא נגמר. 

אנדי עושה הכול על מנת לעצור את הזמן, כאשר לונה מגיש כנראה את הדמות האקסצנטרית ביותר שגילם, ודאי לאחרונה. ההישג הגדול ביותר שלו ברמת המשחק, היא שבסוף-בסוף ולא בלי מאמץ, הוא מצליח להוציא את אנדי ממחוזות הקריקטורה. זה לא פשוט, אנדי סובל מתסביך זקנה שמקבל ביטוי בפרצוף מפוצץ בוטוקס ועם ערכת מזרקים שזמינה לו בכל רגע נתון. במקביל הוא סובל גם מתסביך אם הרסני, עם יחסים על גבול הארוטיים עם אמו השתלטנית ויש עוד כמה שריטות שתגלו לבד. גם אם אנדי היה רוצה לשבור את המעגל שהוא הפך משועבד אליו, הוא לא יכול. באקט פאוסטי שמרחף מעל ראשו שלו ושל אסטבן, השניים עשו עסקה עם השטן אי שם כשהם היו צעירים וכעת הזמן לשלם.

"לה מקינה" היא לא סדרה מושלמת או כזאת שקרובה לכך - אבל הפשטות של ברנאל, יחד עם האיחוד הנוסטלגי בינו ובין לונה, כמו גם ההוויה המקסיקנית הלא נרקורסית שמקבלת ביטוי לאורך המסע, הופכים כולם את "לה מקינה" לסיפור לא מאוד שגרתי בנוף הסדרות, וכזה ששווה לתת לו צ'אנס.