אפשר לחלוץ נעליים ולדרוך חופשי, תקרת הזכוכית עוד לא נשברה. אם היא הייתה נשברת, סדרה תיעודית כמו "אלופות" - מעקב בחמישה פרקים של כאן 11 אחר קבוצת הכדורגל הנשית הפועל קטמון - הייתה מקבלת מקום של כבוד בפריים טיים, ולא משודרת בשעת לילה קצת מעליבה. התקרה הזאת לכל היותר נסדקה, בדיוק כשם שהלב נסדק מול נשים כל כך מעוררות השראה שמקדישות את חייהן למטרה שמעט מדי אנשים מבחינים בה. 

"אלופות", שיצרו יוני פארן, אירמה אדלמן ומיכל פארן, עולה עשור לאחר שמועדון הפועל ירושלים הקים את מחלקת הנערות שלו - וחמש שנים לאחר פתיחתה של קבוצת הבוגרות, להלן הפועל קטמון. המצלמות של התאגיד עקבו אחר חברות הקבוצה במהלך עונת 23/4 הגורלית, והפרקים הקולחים בנויים באופן אידיאלי: כל אחד מהם הוא בילדאפ לקראת המשחק שמגיע בסופו, קתרזיס דרמטי שמוכיח את עצמו בכל פעם מחדש. "אלופות" אף עושה בשכל כשהיא דואגת להאיר מדי פרק שחקניות אחרות בקבוצה, בלי גיבורות ברורות ובלי להתעלם גם מהסגל הגברי שדואג לדבר אליהן בגוף ראשון רבות. המאמן מתקן את עצמו תוך שנייה כשהוא בטעות אומר לכדורגלניות לשחק כמו "אריות" במקום "לביאות", וכשהפוקוס עובר לפסיכולוג הקבוצה מבינים עד כמה חשוב שיהיה אותו.

וכשבכל פרק של "אלופות" יש גיבורה אחרת, מדהים לגלות איך הלב מוצא מקום להכניס אליו כל אחת ואחת מהן. למשל בתול דאר חליל משפרעם שחולקת דירה עם סמדר כהן שבאה ממשפחה חרדית, במה שהיא אולי הדירה הכי חשובה ומעוררת אופטימיות בתולדות היישוב העברי. בתול מתפללת עם לבוש מוסלמי מסורתי ולא שרה בהמנון, ולמרות מספר חיכוכים מתבקשים סמדר עדיין מכנה אותה "שותף" בטון שאין מתוק ממנו. בפרקים הבאים, שנשלחו מראש לביקורת, תתכוננו להתאהב גם בשחקנית הזרה מאיירט ובאגדות נוספות. ולמרות ש"אלופות" מציגה צמתים, דמויות וארכיטיפים שאנחנו מכירים היטב מסדרות אחרות, בפרט בז'אנר הדוקו-ספורט, פה הם עדיין משלהבים ומרחיבי לב ברמות שאין לתאר - כי הם מלווים על ידי הדמויות הכי נכונות שיכולות להיות.