ברובם המכריע, סרטי דוקו-דרמה - כלומר סרטי תעודה הכוללים שחזורים דרמטיים נרחבים - הם יצירות מסוג "בשביל מה היה צריך את השחקנים האלה" ו"באמת לא הייתה להם פאה אמינה יותר?". אבל זה לא המקרה של "רחל מאופקים" על, מי היה מנחש, רחל מאופקים. פה הדוקו מורגש לכל אורכו: התיעודים המשוגעים ממצלמות השוטרים הם אמיתיים, כך גם בנם של רחל ודוד אדרי שמגלם את עצמו, כך גם הבית שמשוחזר באופן כמעט מוחלט וכך גם סיר האורז שרחל הגישה למחבלים שהחזיקו בה במשך 20 שעות.
על הסיפור של רחל מאופקים אין צורך להתעכב, כולם מכירים. אבל דווקא בגלל זה חשוב כל כך להתעכב על סרטה של זהר וגנר ("סבוי") בכאן 11 - כי "רחל מאופקים" הוא לא סתם שעה טלוויזיונית ולא סתם דוקו-דרמה, אלא סרט ארס-פואטי יוצא דופן לא פחות מהאישה שהוא עוסק בה. ולמרות שאין בו גילויים מסעירים על אדרי עצמה, אולי רק זה שהתחבולות שהפעילה על המחבלים בביתה גרמו לה לחזור לעשן אחרי 40 שנה, הוא בכל זאת משנה דבר או שניים על האופן שבו אנחנו אומרים לתפוס אותה: אישה שאי אפשר לא לצחוק ממנה, למשל כשהיא נבהלת מזה שאמרה מול המצלמות "בן זונה", ושהגיע הזמן להסביר למה היא גם כה ראויה להערצה.
מה שהופך את "רחל מאופקים" לאירוע של פעם בחיים הוא העובדה שאין בו קלעים ומאחורי הקלעים, הכל אותו דבר. רחל האמיתית מסיירת בבית שבו חוותה את אחד מאירועי בני הערובה הבולטים של 7 באוקטובר, ואז השחקנים מירב גרובר ואלברט אילוז נקראים לגלם אותה ואת בעלה. גרובר מדברת עם אדרי, וגנר הבמאית נכנסת לפריים, ואז גם רחל נכנסת לפריים וחוזרת לתפקיד עצמה כדי להראות לשחקנים איך לשחזר רגעים מסוימים. ואז היא פורצת בבכי, כי בחודשים שחלפו מאז השבת ההיא דוד שלא יכול היה לעמוד בזה נפטר. ואז היא מסתחבקת עם השחקן שמגלם את המחבל שמחזיק אותה, ואז גרובר יושבת איתה מאחורי המצלמה ומנחמת אותה. הכל מצולם, הכל ערוך פנימה, הכל מרגש ומקורי ושובר מוסכמות ומעורר תקווה. והסרט הוא לא התוצאה הסופית של אותם צילומים, אלא הצילומים עצמם.
"אתם מאמינים שאני חיה?", שואלת אדרי את צוות הצילום של הסרט התיעודי-דרמטי על חייה כשהיא משחזרת מול המצלמות את אותן שעות, ולמרות שהם לא עונים לה עדיין חשוב להדגיש: התשובה היא "לא". העובדה שהיא ובעלה שרדו את 7 באוקטובר היא בלתי נתפסת בהתחשב בנסיבות שנסקרות כאן היטב, והם חייבים את חייהם לא רק לכוחות שהיו מחוץ לבית ולא רק לבנם השוטר, אלא בעיקר לעוצמות הבלתי נתפסות של אשת הברזל. ובשעה ש"רחל מאופקים" עוזר להבין את זה - הוא גם עוזר לציבור הרחב סוף סוף לראות מעבר לדמות שהפכה כמעט לדאחקה. כי רחל אדרי היא הרבה יותר מדקל וקנין של 7 באוקטובר, היא אחת מהגיבורות הנשיות הכי גדולות ומפתיעות שצמחו במלחמה. בלי האומץ שלה היא עצמה אולי לא הייתה כאן, ואנחנו היינו מפסידים דוגמה ענקית לתקומה.