לא צריך להיות במנהטן בשביל לדמיין את מנהטן: האורות הבוהקים, גורדי השחקים המסחררים והתחושה שכל העולם מתנקז לתוך מוקד עסקי ותרבותי. כמו אינספור סדרות לפניה, גם "מישהו איפשהו" של HBO מתרחשת במנהטן, אבל במנהטן אחרת לגמרי - לא המטרופולין שוקקת החיים של ניו יורק, אלא החור הנידח של קנזס. הקומיקאית ואמנית הקברט ברידג'ט אוורט, השחקנית הראשית, גדלה במנהטן של קנזס אך מתגוררת היום במנהטן של ניו יורק. הסדרה החדשה שלה, שמצליחה להצחיק ולרגש, מדמיינת מה היה קורה אילו הייתה ממשיכה לצעוד במקום.
לפני שזכתה ב"מישהו איפשהו", סדרה סמי-אוטוביוגרפית שבה היא מככבת ומשמשת כמפיקה בפועל, אוורט בת ה-49 הייתה מקרה קלאסי של "מישהי מאיפשהו". היא הופיעה על הבמות, השתתפה בתוכנית של איימי שומר, שיחקה בסרט "פאטי קייקס" ואף המשיכה לעבוד כמלצרית עד 2015. כאן היא אמנם לא זוכה לקרדיט של כותבת - אבל ברור שלא לוהקה כסתם עוד שחקנית להשכרה. בין עיר ילדותה לדמויות יוצאות דופן וחוויות שקרו באמת, נקודת המוצא של "מישהו איפשהו" דומה מאוד לחייה של אוורט. גם לה הייתה אמא שתיינית, גם היא איבדה את אחותה הגדולה, גם היא אוהבת לשיר. ההבדל העיקרי הוא שאוורט הצליחה לפרוץ בניו יורק, וסאם בגילומה נשארה כלואה במנהטן.
אובדן אחותה של סאם הוא אולי הטריגר המשמעותי ביותר של הסדרה בת שבעת הפרקים - כזה שגם משרטט דמיון גדול מאוד בינה לבין "טוני נולד מחדש" המצוינת של ריקי ג'רווייס, שעונתה השלישית והאחרונה עלתה בסוף השבוע לנטפליקס. שני הגיבורים (המצחיקים, החריפים והמדוכדכים) לומדים לחיות בלי האדם ששימש כעוגן שלהם, ושניהם עושים זאת בעיירה זעירה עם מגוון רחב של דמויות על הספקטרום הביזארי.
בניגוד ל"טוני נולד מחדש", ב"מישהו איפשהו" האבל תופס נתח משמעותי הרבה פחות, אם כי ברור שמדובר רק במראית עין: האבל על האחות תמיד נמצא שם, ברקע, מזכיר שהוא הסיבה שכל הדמויות שאנחנו רואים על המסך מפורקות כרגע - למרות שהיסודות למשבר היו שם הרבה קודם. כל זה נשמע כמו מתכון לדיכאון, אבל ההפך הוא הנכון. "מישהו איפשהו", בדרכה המשונה והמעוותת, היא אחת הסדרות הכי אופטימיות שמשודרות היום.
סאם של הסדרה אולי שונה משמעותית מאוורט של החיים האמיתיים (גיגול קצר יחשוף אישה הרבה יותר נועזת, כזו שבגלל מידותיה הרחבות רבים אף יגדירו משום מה כ"פרובוקטיבית"), אבל התוצאה הסופית היא אישה מן היישוב, אחת שמזדהים איתה הרבה לפני הדמויות של "הלוטוס הלבן" או "אמילי בפריז". העובדה הזו פועלת לטובתה של אוורט, שמוכיחה את עצמה כבעלת יכולות דרמטיות וקומיות בעת ובעונה אחת, והיא גם פועלת לטובתה בהשוואה ליתר אנשי מנהטן - עיירה כל כך קטנה וכל כך מוזרה שלא ברור איך HBO עוד לא השתמשה בה לטובת סדרת רצח.
סאם היא רווקה, ולכן כל הדמויות של "מישהו איפשהו" הן חברים או בני משפחה: אמה היא אישה אבודה; אביה לא ניהל שיחה מלב אל לב מאז הסבנטיז; אחותה בלתי נסבלת (ובעלה של אחותה עוד יותר); וג'ואל הוא שותף לספסל הלימודים לשעבר וחבר קרוב בהווה, כזה שכולנו היינו מכנים "יצור" בינינו לבין עצמנו, בעולם נטול פוליטיקלי קורקט. ג'ואל הוא גם זה שעוזר לחשוף את סאם למשפחתה החדשה - "מקהלה" מבית הכנסייה שכל מפגש "חזרות" שלה הוא למעשה סתם מסיבה מחתרתית של אוסף לא-יוצלחים. וג'ף הילר, שמגלם אותו, הוא עוד "מישהו מאיפשהו" שכבר ראיתם בעבר בכל קומדיה אפשרית בטלוויזיה, אבל הפעם הוא לא מוצג כקריקטורה ודווקא זוכה ליחס מעמיק ומעניין.
בין כל אלה - ועוד תופעות מזדמנות, כמו המנהיג ה"רוחני" פרד קוקו שמגולם על ידי הדראג קינג מוריי היל - סאם ושות' ממשיכים לפנטז על החיים שמחוץ למנהטן ומנהלים את הצרות שבתוכה. אחת מאותן צרות, שכאמור גם מבוססת על חוויה אישית של אוורט, היא השתיינות של אמה שככל הנראה צפה מחדש בגלל אותו אובדן. כשסאם ואחותה מבינות שזה הזמן לשלוח את אמא למכון גמילה, אבא שלה שולף בחזרה: "מה אנחנו, כוכבי קולנוע?", ומפצח במשפט אחד את מה שמייחד את תושבי מנהטן הזאת, ואת הסדרה בכלל. אלה אנשים שיש להם דברים לומר ואין להם הזדמנויות לעשות את זה, לפחות עד שמישהי כמו אוורט פורצת את תקרת הזכוכית וחוזרת הביתה כשהיא כבר נהנית מקריירה מבוססת. ואם זה מה שהיא בוחרת להביא מהחוויה שלה למסך, אולי כדאי לשלוח עוד כמה תסריטאים למנהטן.