יומיים לפני שהעונה ה-22 של סאות' פארק עולה לשידור, דונלד טראמפ עלה על במת הנאומים של האו"ם. "הממשל שלי השיג יותר מכמעט כל ממשל בתולדות ארצנו", התרברב הנשיא האמריקאי, וגרר פרץ צחוק מתגלגל מקהל שמורכב ממנהיגי ארצות ודיפלומטים מעונבים, לא בדיוק אנשים שידועים בחוש ההומור שלהם. באותו הלילה טראמפ כבר הספיק לומר לעיתונאים ש"הם לא צחקו עלי, הם צחקו איתי", ואיכשהו להפוך את כל הפרשייה המטופשת הזו לעוד יותר דבילית. מה הפלא שסאטירה האמריקאית נמצאת במשבר אם הנשיא מתעלה עליה?
הפרק הראשון בעונה החדשה של סדרת הילדים המצוירים והמקללים, שהפכה לאורך השנים לסאטירה הכי חדה ונשכנית באמריקה, דווקא לא עוסק בטראמפ. עוד לפני עליית העונה הקודמת של סאות' פארק, הכריזו היוצרים מאט סטון וטריי פארקר שהם לא יקדישו יותר מדי תשומת לב לנשיא הכתום, אבל לבסוף ערבו אותו (או יותר נכון, את בן דמותו מיסטר גריסון) בלא פחות משישה מעשרת הפרקים של העונה. גם הפרקים שלא עסקו בו ישירות, נגעו בסערות שטראמפ מצוי במרכזן.
זה הוא מלכוד 22 של הסאטירה האמריקאית - מצד אחד מרגיש כאילו הסטיריקנים לא רוצים לתת לטראמפ את הבמה, ואולי אפילו מרגישים שאי אפשר להגחיך אותו יותר ממה שהוא מגוחך עצמאית, ומצד שני הם חייבים לעסוק בנושאים הכי בוערים באמריקה.
יוצרי סאות' פארק מבינים שהם נקלעו לבעיה, ויודעים גם מה הפתרון שלה, גם אם הם עדיין לא לגמרי מצליחים ליישם אותו. ההקצנה של המציאות האמריקאית דורשת הקצנה גם בהומור שמהדהד אותה, וסאות' פארק מנסה לעבור מעקיצות מרומזות לדקירות של ממש.
לכן הפרק החדש, שעוסק בתופעת הירי בבתי ספר, נקרא "ילדים מתים", ומתייחס לאדישות של הציבור כלפי אירועים מזעזעים שכאלה. ההתעלמות המחרידה מהתמונות הגרפיות (והריאליסטיות, יחסית לסאות' פארק) היא למעשה ביקורת על האופן שבו החברה האמריקאית התרגלה לכל האירועים שעברו עליה בשנים האחרונות, והפכה את הקיצוניות לסטנדרט. כפי שאמר רנדי מארש בעונה שעברה, "אתה חייב לעשות יותר מדי בחברה של היום, אתה לא יכול יותר להיות מעודן ומלא ניואנסים".
הבעיה היא שללא הניואנסים שלה, סאות' פארק היא רק הומור זעזוע ובדיחות פלוצים ארוזים באמירה. חוכמתה הגדולה של סאות' פארק תמיד היתה בין השורות, איפה שהדמויות המוגזמות שלה מפספסות את הסאבטקסט, בחלקים שבהם המסר לא נדחף לגרון הצופה.
אחרי כשנתיים שבהם ניסו להתמודד עם טראמפ ללא הצלחה ממשית בעזרת מיסטר גריסון, היה זה דווקא קרטמן שנלחץ לעזרתם. הקו העלילתי שעסק בקשר המתעלל בינו לבין זוגתו היידי היה אנלוגיה פנטסטית למערכת היחסים בין הרפובליקנים לנשיא הפרובוקטור שהצליחה להפנות גם אצבע מאשימה מדויקת במיוחד לליברלים הבלתי נסבלים שתרמו לבעיה. בפרקים האחרונים של העונה הספיקו היוצרים גם להפנות את חצי הביקורת גם כלפי עצמם, והצליחו - למרות עונה לא יציבה - להציב מראה סאטירית ראויה בפני כולם, כפי שהאידיאולוגיה הסאות' פארקית גורסת.
הפרק "ילדים מתים" הוא נטול ניואנסים. יש את מי שמתעלם מהמציאות, ויש את מי שלא. סטון ופארקר מוותרים על אמירה מורכבת כדי להאיר ספוטלייט ביקורתי על נקודה מסוימת, ובכך מאבדים מעט מכוחם. כן, הם עדיין מצליחים להיות קורעים מצחוק לרגעים (הפנטומימה של רנדי למשל), אבל ספק אם אמריקה, הקרועה ממאבק תרבותי וחברתי, תקשיב לקריאת ההשכמה שהיוצרים מנסים להביע בפרק. הרי אם הגענו למצב שמה שמאחד את האומות המאוחדות זה לצחוק על הנשיא האמריקאי - קצת קשה שלא להיות אדיש להכל. גם לילדים מתים.