איפה: נטפליקס
המלצת tvbee: לראות
האם העולם באמת צריך עוד קומדיה שמלווה צעירות וצעירות במהלך לילה סוער בעיר? אם תשאלו את נטפליקס, התשובה היא כן. לילה בניו יורק (Someone Great), הסרט הראשון של התסריטאית והבמאית הצעירה ג'ניפר קייטין רובינסון יצא בסוף השבוע האחרון, והוא נותן תשובה קצת יותר בוגרת ומפוכחת לכמויות האדירות של הקומדיות הרומנטיות שנטפליקס משחררים לאחרונה. הפעם לא מדובר בקומדיית תיכון ונואה סנטינאו לא מופיע בסרט, ולמרות שאפשר לקרוא ללילה בניו יורק קומדיה רומנטית, הוא ממש לא מציג את הסיפור הקלאסי של הז'אנר, אלא סוג של היפוכו - בדומה למדריך לסינגלית, מה שמניע כאן את העלילה היא פרידה, ומה שמניע את הגיבורה הוא הניסיון להבין מי היא לבדה.
הדבר הכי טוב בלילה בניו יורק הוא ללא ספק הליהוק. ג׳ינה רודריגז ממשיכה להוכיח שהיא השחקנית עם הכי הרבה כריזמה ומוטיבציה שיש כרגע בהוליווד, ואין פרויקט שהיא משתתפת בו שהיא לא שופכת אליו את כל הנשמה (היא גם אחת ממפיקות הסרט). ממש כפי שקל להאמין שג'יין הבתולה וג'ינה רודריגז הן אותו אדם, גם כאן רודריגז מביאה המון מעצמה לדמות של ג'ני, ולמרות שמדובר באישה שבוכה במהלך רוב הסרט - בכל זאת היא נפרדה מבן זוג אחרי תשע שנים ביחד - היא עדיין מצליחה לשדר עוצמה אדירה. במציאות, רודריגז היא בת לשופט אגרוף אגדי ומתאגרפת חובבת בעצמה, וזה מתבטא לא רק בכוח פיזי, אלא נפשי. האישה גיבורת על, אוקיי?
מלבד רודריגז, בולטת לטובה דוונדה וויז, שמשחקת את ארין, אחת משתי החברות הכי טובות של ג׳ני. וויז ורודריגז מכירות אחת את השנייה עוד מלפני צילומי הסרט (בן זוגה של וויז הוא אלאנו מילר, ששיחק את רומן זאזו בעונה הראשונה של ג׳יין הבתולה) והכימיה ביניהן ניכרת. לקית' סטנפילד הוא נייט (אטלנטה, תברח, סליחה על ההפרעה), האקס של ג'ני, ועצם ההופעה שלו היא כבר חותמת איכות לסרט, מכיוון שמדובר באחד השחקנים הצעירים הכי אינטליגנטיים בהוליווד.
לילה בניו יורק לא נראה כמו סרט בכורה. הוא מלא ביטחון, מבוים נהדר וערך ההפקה שלו גבוה. למרבה הצער, רובינסון לא מביאה נקודת מבט שלא ראינו כבר, ונופלת לכל הקלישאות המילניאליות. יש לזה צדדים חיוביים, למשל הגיוון האנושי - הדמות הראשית היא אישה לטינית, אחת החברות הכי טובות שלה היא לסבית שחורה והאקס שלה שחור. מה שפחות עובד הוא הניסיון הנואש להראות עד כמה הדמויות הראשיות הן מגניבות. חלק מהרפרנסים הרבים לתרבות הפופולרית עובדים ומשרתים מטרה בעלילה. למשל - הסלון המעוצב של ארין ובלייר, שמכיל כל טרנד אינסטגרם שתעלו על דעתכם, או שם הסרט, שנקרא על שם שיר של LCD Soundsystem. כל מי שמכיר את השיר ואת המילים שלו, יבין מיד שכבה נוספת של הסרט - את הקושי של ג'ני להתמודד עם פרידה ממישהו שהיא עדיין אוהבת ואין לה כעסים כלפיו, גם אם הם חלקו גם רגעים פחות נעימים. אבל כשהגירלז נשאלות לאיזה בית הן שייכות בהארי פוטר כשהן במסע חיפוש אחר כרטיסים לפסטיבל מוזיקה אקסקלוסיבי וסמים, זה כבר מרגיש מזיע.
הסרט עושה עבודה טובה בלתפוס את החרדה הקיומית שאנשים חווים בעקבות שינויים דרסטיים בחיים. ג'ני עומדת להתחיל חיים חדשים לגמרי, ובתקופה מאוד סמלית - היא עוד רגע בת שלושים, סיימה קשר שנמשך קרוב לעשור ועומדת לעבור לעיר חדשה. אין כמעט מי שלא עבר תקופה מטלטלת כזו של שינויים גדולים בחיים, במיוחד בשנות העשרים. יחד עם זאת, הוא לא מצליח להגיד על זה משהו מעבר ל"יהיה בסדר". אין שום דבר רע בסאבטקסט, אבל כאן יש תחושה של פוטנציאל מפוספס, כאילו רובינסון ויתרה על חקירה עמוקה יותר של הנפש של הדמויות כדי לא לוותר על הפאסון של הסרט. הפסקול של לילה בניו יורק כיפי, המשחק מעולה ויש לא מעט רגעים שאפשר להזדהות איתם, בוודאי אם מי שצופה בסרט נמצא בתקופה של שינויים בחיים, אבל למרות שהביצוע ברמה גבוהה, מדובר בסרט שבעיקר מעביר את הזמן. תהנו ממנו תוך כדי צפייה, אבל ברגע שהוא יגמר - סביר שתשכחו מקיומו.