הקיר בחדר העבודה של הדס שטייף מלא בתמונות של הדס שטייף בפיקים של הקריירה שלה, הן תלויות שם כמו מזוזה שמגנה על יושבת הבית מפני מעשי נוכלות נוספים. הפנים של שטייף נראים גם בכל הצילומים המשותפים שלה עם עדי, באיורים של השתיים שעדי הכינה וסידרה באלבום מיוחד. הקשר בין שטייף לעדי, המתחזה בת ה-30 שטענה בפני שטייף שהיא נפגעת אונס בת 15, חירשת-אילמת, רצוף בדיוקנאות של שטייף עצמה.
גם חיים אתגר נשקף אלינו משלל מקומות לא צפויים במהלך פרק 6 של המתחזים, ששודר אתמול. פניו של אתגר ניבטו אלינו מהמראה בחדר העבודה של שטייף, ורגליו השתקפו בזגוגית שבדלת תנור האפייה במטבח. הצלם שליווה את אתגר הופיע גם הוא במראה בחדר העבודה, וצילו הוטל פעם על חולצתו של אתגר. כל אלה הן עדויות לעבודה האמיתית שהמתחזים עושה. כי המתחזים היא לא תוכנית על אנשים מתחזים, לא באמת, אלא תוכנית על קורבנות ההתחזות, וככזו, היא מנכיחה את גיבוריה ואפילו אותה עצמה, את הכלים הטלוויזיוניים הטכניים ש"אסור" להראות. השתקפות של צלם היא שוט שהיינו מזהים כמרושל, ככזה שמוציא אותנו מחוויית ההיטמעות המוחלטת בצפייה בטלוויזיה, אבל בהמתחזים יש לזה ערך מוסף: תיקוף ואימות.
כי כל מה שקרה בפרק ששודר אתמול, היה חלק מהניסיון של הדס שטייף להוכיח "אמת דיברתי". התמונות שלה שתלויות על הקיר מייצרות נרטיב היסטוריה - הנה אני, תראו מה קרה לי, תראו איפה הייתי ותדעו שאני לא משקרת. זה גם התפקיד של התמונות המשותפות שלה ושל עדי. ההנכחה של צוות הצילום מסמנת גם היא לצופה: אתה רואה אירועי אמת. השקר הזה סופר בעקביות ולאורך תקופה ארוכה, אבל הוא באמת סופר. שזה מעניין, כי הנימה הראשונה שעולה מהפרק בכיכובה של שטייף היא נימה של נפילה במלכודת, של התמסרות מוחלטת וכמעט לא אחראית לסיפור של עדי.
כשעורכת הדין רויטל סויד מספרת על עדי המתחזה, היא מדברת במונחים קונקרטיים - לא היו מסמכים, לא היתה היסטוריה, הסרטון שמסרה לא היה אמין - אבל שטייף מדברת כאם חומלת, כמו מישהי שמשיבה אהבה לקריאה הנואשת של נערה במצוקה: "אני לא אזרוק אותך", היא נשבעה לעדי. ובהתאם לסיפור שמונע יותר מרגש מאשר שכל, גם שטייף מוצאת את עצמה פתאום מזהה פגמים וחורים בגרסה שהיא עצמה מוסרת: "עכשיו כשאתה מדבר על זה, אני נזכרת", היא אומרת לאתגר, "וואלה, היתה לי סכין מתחת לכרית". מקרה דומה קורה כשהיא מספרת על הפגישה עם יעל אבקסיס, שבסופה אמרה לבן זוגה של אבקסיס שעדי קצת חשודה בעיניה - "אמרתי לו משהו שלא ברור לי למה אמרתי אותו". שטייף בעצמה לא חוותה את סיפור פלישתה של עדי אל חייה כסיפור מוגמר ויציב, ולכן הפרטים בו אינם נהירים לה, והמתחזים היא הניסיון שלה להשליט סדר בסיפור הזה.
כי מעל לכל, מה שראינו אתמול בהמתחזים זה אישה שעוברת טיפול מול המצלמה. שטייף ניווטה את צוות הצילום בביתה, הצביעה על אזורים ופינות בהם התרחשו שיחות חשודות עם עדי או מעשי קיצון שתבעו את תשומת ליבה ואת משאביה. הבית הוא שלוחה מיידית של הנפש של שטייף, לא סתם מציגים לנו אותו ממש בתחילת הפרק, והאירועים הקונקרטיים שקרו בו הם גם אירועים רגשיים. היא מראה איפה הבית נפגע כדי להגיד איפה ומתי היא בעצמה נפגעה.
המסקנה הזו רק מתחזקת בסיום הפרק, שהוא גם חטיבת הסיום בסיפור של שטייף ועדי. "אני לא מאשימה אותה", שטייף אומרת, "אני מבינה שהיא חולה", ומספרת גם שהשתיים נפגשו לאחר שעדי נחשפה, ישבו אחת מול השנייה והקלידו במקביל את גרסאותיהן להשתלשלות האירועים. זו תרפיה בכתיבה - תמלול האירועים ומתן ביקורת רגשית עליהם בכתב, זה אמצעי ראשון (וכנראה מאוד יעיל) לעיבוד של רגשות לא פתורים. אין פלא שאחרי הטיפול הזה, הסיפור של שטייף מתבהר ומצטלל. היא יודעת, למשל, להגיד שקבלת התליון של יעל אבקסיס הוא אקט של "קבלת דבר במרמה" - מונח משפטי, קר וציני יותר, שמצביע על חזרה לחשיבה העיתונאית של שטייף.
הטיפול של שטייף מגיע לפריצת דרך כשהיא מקבלת מעדי תשובה אחת שמצליחה לארגן בדיעבד את הסיפור כולו. עדי, אישה שבאמת אין לנו יותר מדי סיבה להאמין לה לאור כל מה שנמסר לנו עליה ב-40 הדקות האחרונות, מספרת לשטייף שרצתה לפגוש אותה כדי לנקום בה על כתבה שנכתבה ב"לאישה" לפני שנים - כתבה שלא קרתה מעולם, כנראה - ובמהלך הנקמה, התאהבה בשטייף. באקט שנלקח הישר מסרטי ג'יימס בונד, עדי שטחה בפני שטייף את תוכניתה הזדונית, אבל התוכנית הנ"ל לא איימה על שטייף, אלא הרגיעה אותה. הנה, יש נימוק, יש הסבר. לא רימו אותי - התאהבו בי. נשבו בקסמי. כפי שהמתחזים הסבירה לנו מתחילת הפרק באמצעות סימנים סמויים, הדס שטייף היא המושא של ההתחזות, וככזו - היא חשובה יותר מהמתחזה עצמה. היא הסיפור, והסיפור הזה חייב להיות הגיוני. חייב לעמוד. בסוף הפרק, שטייף מצליחה להציג לצופים, אבל בעיקר לעצמה, את הסיפור ההגיוני הזה, וכך היא נעשית גיבורה טלוויזיונית אמיתית.