איך עושים סדרת מדע בדיוני בשנת 2022? שאלה טובה. אופציה ראשונה היא ליפול לטרנד המאוס של יקומים מקבילים, ולשתף פעולה עם האופנה הכי חמה בטלוויזיה ובקולנוע. האופציה הנוספת היא ללכת על האחות הקטנה - מסע בזמן, שהיא בעצם בתכל'ס האחות הגדולה אבל כרגע מקבלת קצת פחות מקום במיינסטרים, ולכן זוכה לכינוי המקטין.
בסוף השבוע האחרון עלו שמונת פרקי העונה הראשונה של "מחלקות העיתונים" ("Paper Girls") בשירות הסטרימינג אמזון פריים, היצירה העדכנית ביותר בשרשרת התכנים שמתמקדים במסע בזמן. רק לפניה התנסו בתחום גם בשירות הסטרימינג HBO מקס, עם עיבוד כושל למדי לרומן "אשתו של הנוסע בזמן" שבוטל אחרי עונה אחת. בנטפליקס יישרו קו עם הלך הרוח, והעונה השנייה של "בובה רוסית" עסקה בדיוק בזה ואפילו עשתה את זה לא רע. גם בדיסני פלוס התייחסו לסוגייה, המשיכו עם "לוקי" את עלילות "הנוקמים: סוף המשחק" (שהתבססו בצורה משמעותית על טיולים בחלל ובזמן) ונתנו להן טוויסט. ולכולן מכנה משותף זהה: מסעות על ציר הזמן.
והיו גם סרטים, כן? "פרויקט אדם" בנטפליקס הפגיש אדם עם הגרסה הצעירה שלו והפך באחת לאחד הסרטים המצליחים והאהובים בתולדות שירות הסטרימינג. "שנות אור" על האסטרונאוט ההוא מ"צעצוע של סיפור" לא היה מסע בזמן בצורתו הקלאסית, אבל כן הציג אדם שנסע קדימה בזמן, הפך תלוש מתקופתו ומצא את עצמו מתמודד עם עולם שהמשיך בלעדיו. "טנט" של כריסטופר נולאן עסק אף הוא בעיוות של הזמן, וגם "פאלם ספרינגס" בדרכו היפה. בקיצור, הנקודה הובהרה. כולם אובססיביים לזמן. אפשר להתקדם.
ל"מחלקות העיתונים" יש שם מתעתע, כי הגולל הממוצע עלול לטעות ולחשוב שמדובר בדרמה היסטורית על חייהן הסוערים של נשים בבתי הדפוס של תחילת המאה ה-19. אז לא: מדובר בסדרת מדע בדיוני שבמרכזה ארבע ילדות בנות 12 שחיות בעיירה ממוצעת בארה"ב, באייטיז. אין ביניהן קשר, מלבד העובדה שהן כולן עובדות כמחלקות עיתונים בלילה שאחרי ליל כל הקדושים. ניסיון חטיפה מסתורי אחד אחרי, תופעות טבע משונות וכמה חיילים מלחיצים – והן ארבע בנות שתקועות יחד בעתיד, כלומר ב-2019. אז הן מנסות להבין למה, ואיך, ומתי, ושוב למה.
אין להן מושג מה הן עושות, אז הן מחליטות למהר למצוא את עצמן העתידיות – ומתחילות עם ארין, גיבורת סיפורנו, שחולמת להיות פוליטיקאית מצליחה. הן מוצאות את ארין בשנות הארבעים לחייה (אלי וונג); רווקה, מוזנחת, קלדנית בבית משפט. המפגש הזה, בין החלום ושברו, היא אחת הסצנות שוברות הלב והכנות שראינו לאחרונה, ורק בשבילה שווה לפחות להתחיל את "מחלקות העיתונים", וסביר להניח שאחרי שתתחילו כבר תרצו להמשיך לבד.
את הבנות מגלמות שחקניות עלומות שם למדי, אבל זה בסך הכל הגיוני - כי באמת מדובר בנערות צעירות; רובן נולדו כבר אחרי שפייסבוק נפתחה לקהל הרחב בכל העולם, אחרי שכל ספרי "הארי פוטר" כבר יצאו לאור, כששודרה בארץ "כוכב נולד" *חמש*. מוזמנים לבחור את המזעזע ביותר בעיניכם. את תפקיד ארין הבוגרת מגלמת הקומיקאית אלי וונג, ועושה זו בצורה מפתיעה, מרגשת וטבעית. את מה שאבי נשר הבין כבר ב"פעם הייתי" וונג מוכיחה עכשיו: קומיקאים בתפקידים דרמטיים פשוט יודעים לעשות את זה נכון.
לא אמשיך ואחשוף את יתר העלילה (כי ספוילרים), אך כן אגיד שגם אם כל ענייני הרגשות שנתקעים בסדרת מד"ב מלחיצים אתכם, אין לכם באמת ממה לחשוש. יש בה קצת מזה, אבל לא פחות מכך – יש בה לחץ, יש בה אקשן, יש בה מתח שמבעבע ומפעפע מתחת לאדמה ואז גם מעליה. יש בה פרקים שמרגישים מהודקים למרות שהם הולכים ומתארכים ככל שהעונה מתקדמת (בוז) וגם פמיניזם אגבי שאינו מרגיש כמו הרצאת טד מעיקה, או לפחות לא בארבעת הפרקים הראשונים של הסדרה.
אה כן, ומתוך ארבעת הדמויות הראשיות - מחצית הן אינן-לבנות: אחת ממוצא אסייתי והשנייה שחורה. זו אינה בחירה אמיצה של יוצרת הסדרה, אלא נטו איך שהן מתוארות בקומיקס שעליו הסדרה מבוססת - וזה עדיין כיף גדול. הבחירה ברביעיית נשים מגוונת אתנית הולכת להכאיב בעין לכמה בומרים לבנים שאינם רגילים שלא להיות במרכז העניינים, וזה עוד בונוס נחמד; ובעיקר, זה עובד כי נדמה שלאף אחד לא מאוד אכפת. עניין הצבע והמוצא לדמויות הוא פשוט לא כזה אישיו.
תראו, זה לא שמדובר ביצירה יוצאת דופן בגאוניותה. להפך; היא חכמה בעיקר בגלל שהיא אפילו לא מנסה להסביר את הסתירות המובנות שלה. למשל, בכל פעם שדמות מתבקשת להסביר מה זה לעזאזל מסע בזמן ואיך זה עובד, היא ממסמסת את השאלה ונחלצת מהסיטואציה עם "אין זמן לזה, תכף באים להרוג אותנו". אוקיי. אבל היא כיפית ואפקטיבית, שזה לא מובן מאליו; היא סוחפת *למרות* שהפרקים שלה הולכים ומתארכים, שזה עוד יותר לא מובן מאליו; היא לא סדרה שתישאר איתכם יותר מדי אחרי הצפייה, אבל היא בהחלט אחת מהנה מספיק כדי שזה לא ייקרא "בזבוז זמן". ובימי הבצורת הטלוויזיונית הקשים שאנחנו עוברים עכשיו, סדרה חמודה ומותחת זה ממש די והותר.