אם בירגיטה ניבורג משקרת, למי כבר אפשר להאמין?

בראשית העשור הקודם בירגיטה ניבורג הייתה הפוליטיקאית הכי טובה בעולם. היא החזיקה בכל הדעות הנכונות וקיבלה את כל ההחלטות הנכונות. היא הייתה נאורה וליברלית, אבל גם מעשית ומפוכחת; רגישה ומתחשבת, אבל גם תקיפה ואסרטיבית. יותר מכל, ובלי שום "אבל" - היא הייתה ישרה. היא הפרה בשיטתיות את הסטריאוטיפ הפוליטיקאי של נוכלים שקרנים, אגואיסטים ומנותקים. היא שיחקה את המשחק המלוכלך עם חליפת מגן מוסרית: בלי לרמות, בלי לתחמן, בלי לזמום. היא שחתה בבריכת הכרישים של הפוליטיקה עם סטנדרטים נאצלים של בתולת ים מאגדה של הנס כריסטיאן אנדרסן. היא הייתה המנהיגה שלה חיכינו - והמנהיגה שכנראה לעולם לא נקבל.

יש סיבה טובה לכך שניבורג היא דמות טלוויזיונית ולא פוליטיקאית, ולסיבה הזו קוראים המציאות. אבל בשנים שבהן שודרה "בורגן" ("הממשלה", בתרגומה העברי), וביתר שאת כשעלתה לשידור בנטפליקס לפני שנתיים, בשיאו של עידן השלטון הפופוליסטי ברחבי העולם, לאף אחד לא היה אכפת שהסדרה היא לא באמת דרמה פוליטית אלא פנטזיה פוליטית. ניבורג (בגילומה של סידסה באבט קנודסן) הייתה מודל מנהיגותי חדש לייחל אליו, ו"בורגן" הציעה אסקפיזם מהטראמפיזם. 

תשע שנים אחרי שנעלמה מחיינו, נראה שמעט מאוד השתנה במיסיס קלין מדנמרק. ב"הממשלה: תהילה וכוח" (שם כל כך גנרי שאפשר להצמידו לכל דרמה פוליטית בעולם) - עונתה הרביעית של הסדרה והראשונה שנעשית בשיתוף נטפליקס - ניבורג היא עדיין פוליטיקאית מושלמת באופן מעורר גיחוך כמעט. כשהעבודה מתנגשת עם זמן המשפחה שלה היא מסבירה למזכירה החדש אוליבר (סיימון בנביירג) שאיננה מוותרת על ההזדמנות שלה לבלות עם ילדיה. אפילו כשהגרוש שלה מגיע למשרד מבלי לתאם היא דוחה פגישה עבורו. בשדה המדיני, שבו היא נקלעת כשרת החוץ לעימות עם גרינלנד, היא שומרת על האג'נדה הירוקה בעודה מגלה רגישות והבנה כלפי החשדנות הגרינלנדית כלפי השלטון הדני. וכשמביאים לה קפה לאטה עם חלב סויה היא מסבירה ש"קפה שחור זה בסדר גמור", כדי להבהיר שהיא אמנם נראית ונשמעת כמו אריסטוקרטית מקופנהגן, אבל אם צריך היא יכולה גם להיות יועז הנדל.

אבל כשניבורג באמת מיישמת את מודל הקריירה הנשית המתקדם שלה - זה שבו קריירה שאפתנית לא מחייבת ויתור על המשפחה - ויושבת לאכול עם בנה מגנוס (לוקאס לינגארד תונסן) ארוחת ערב, דרושות לה דקות ארוכות כדי להבחין במה שכל צופה מזהה מיד: בשריטה שעל מצחו, צלקת קרב מפעולה אקטיביסטית של חטיפת משלוח חזירים. זו דרכם הגסה מעט והבלתי-סבירה (והאופיינית לעונה) של התסריטאים לסמן את המשבר המתפתח ביחסים בין האם ובנה - על רקע אידאולוגי ופוליטי אבל על הקרקע המוכרת והמעורערת של איזוני עבודה-משפחה - ואת הכיוון שאליו לוקחת העונה החדשה את ניבורג. היא לא מצליחה להיות האמא הטובה שהיא רוצה להיות - לא למגנוס ולא לדנמרק.

המשבר המשפחתי בין האקטיביסט האקולוגי הצעיר לאימו מקביל - כרונולוגית ותמטית - למשבר המדיני שמתגלע בין דנמרק וגרינלנד, בקו עלילתי מיושר היטב עם האקטואליה. רק בשבוע שעבר התפרסם מחקר שקובע כי יש לסגור כמחצית מהאתרים שמפיקים דלקי מאובנים בעולם על מנת שלא להתקרב לקו האדום של ההתחממות הגלובלית, והנה גרינלנד של "בורגן" חושפת מרבץ נפט מבטיח ולא ממש מתלבטת בדילמה שבין רווח כלכלי מיידי לנזק אקלימי עתידי. אבל ניבורג - משל הייתה מיקי חיימוביץ' - דורשת מגרילנד להשאיר את הנפט באדמה. לתוך העלילה משובצים גם חשד לקשר בין חברת הקידוח הקנדית לבכיר רוסי מפוקפק (כולל אזכור מפתיע לסכסוך בין רוסיה ואוקראינה - הכוונה היא לפלישה לקרים, אבל המלחמה הנוכחית מהדהדת חזק ממנה); פועל אינואיט שנדחף למעשה ריגול; והשגריר הדני החדש אסגר קירקגארד (מיקל בו פלסגארד) שנלכד, מקצועית ורומנטית, בין הבוסית ממשרד החוץ לנציגת הממשל הגרינלנדי.

המשבר המדיני מתגלגל גם למשבר פוליטי כשניבורג נחשדת באמירת שקר - רגע מפתח בחלקה הראשון של העונה ובכלל. סצנת הפתיחה של "בורגן" העמידה את ניבורג במצב שבו היא נאלצה לבצע אקט פוליטי טבעי ושגור: לספק תשובה שקרית או מתחמקת בשידור חי בטלוויזיה. אבל ניבורג בחרה לומר את האמת, והבהירה בכך מהרגע הראשון מי היא - לא פוליטיקאית מהזן המוכר (האקט הבא והבלתי-נתפס שלה היה סירוב להשתמש במידע מפליל על יריב פוליטי. היה רק חסר שתתפטר בסוף הפרק בעקבות תחקיר שיחשוף כי חצתה מעבר חצייה באור אדום). תשע שנים מאוחר יותר, ניבורג שוב ניצבת באולפן טלוויזיה ונאלצת לבחור בין האמת והשקר; אך הפעם הבחירה איננה מובנת מאליה עבורה, והיא עתידה להשליך על העונה כולה, אם לא על חיי הצופים שתלו בה תקוות במשך שלוש עונות. אם בירגיטה ניבורג משקרת, למי כבר אפשר להאמין? 

ואם לא די בשלושת המשברים שכבר הוזכרו, הרי שניבורג נקלעת למשבר נוסף - זה של גיל המעבר. אגלי הזיעה שנוטפים על מצחה אינם רק סימנים של לחץ, אלא גם איתותים ביולוגיים שאיתם מתמודדת ניבורג לאורך העונה באמצעים מקובלים כמו התזת מים על הפנים, שימוש בדיאודורנט ותחיבת מייבש שיער מתחת לחולצה. העיסוק בנשיות ובנקודות המפגש שלה עם העולם הפוליטי, שתפס תמיד מקום מרכזי ב"בורגן" (אף שיוצרה הוא גבר - אדם פרייס), ממשיך להתפתח העונה סביב סוגיות כמו גיל המעבר וסולידריות נשית. "The Future is Female", אומרת ראשת הממשלה סינה קראו (יוהנה לואיס שמידט), אבל ההווה עדיין מסובך: בירגיטה מסתירה את הקשיים הפיזיולוגיים ומתקשה להתנהל במקביל כפוליטיקאית וורקוהוליקית וכאם מסורה וזמינה, בשעה שהגרוש שלה כבר בנה לעצמו חיי משפחה חדשים; וקתרינה פונסמרק (בירגיטה יורט סורנסן), שמתמנה לראש מחלקת החדשות של TV1 ("התפקיד הניהולי הכי יוקרתי בתקשורת"), מתעמתת שוב ושוב עם מגישת המהדורה ומקבלת תזכורת מהעיתונאית הוותיקה פיה לאזהרה של מדלן אולברייט: "יש מקום מיוחד בגיהינום עבור נשים שלא עומדות זו לצד זו".

על אף פגמיה הקלים, כמו נטייתה המזדמנת לדמגוגיה, לצדקנות, לפשטנות טלוויזיונית (מיכאל לאוגסן מדבר על פוליטיקאים שנופלים לקרשים ואז קמים על רגליהם בשעה שבירגיטה נופלת לרצפה וקמה על רגליה) ובעיקר לאידיאליזציה של הגיבורה, "בורגן" היא עדיין סדרה פוליטית מצוינת וריאליסטית למדי בסקאלה שבין הפנטזיה הדמוקרטית של "הבית הלבן" והציניות הגמורה של "בית הקלפים". העונה הרביעית מאתגרת את בירגיטה מכל חזית: המדינאות, הפוליטיקה, המשפחה, הנשיות. ניבורג ממשיכה לרתק משום שהיא מיטיבה לגלם את ההתנגשות בין עקרונות אידאולוגיים וצרכים פוליטיים - דילמות שאיתן נאלץ להתמודד כל פוליטיקאי שאינו מושחת מן היסוד. "פוליטיקה היא אמנות האפשרי", אמר מאחד גרמניה אוטו פון ביסמרק, וניבורג ממשיכה לשכלל את אומנותה כמו כדי להוכיח לפוליטיקאים ולבוחריהם: אפשר אחרת.

• הממשלה
• נטפליקס