כוכבת "בנות", כוכב "ויפ" והשחקנית ההיא שממש מוכרת לכם מאיפשהו ולא ברור מאיפה (זו לילי מ"חינוך מיני", שמחתי לעזור) נפגשים בפירנצה של ימי הביניים. לא, זו לא בדיחה, אלא דווקא הקומדיה השחורה החדשה של נטפליקס, "דקמרון" ("The Decameron").
המגפה חוגגת בפירנצה של שנת 1348. "המוות השחור", כך קראו למגפת הדבר ההיא, שנראית בדיוק כמו שהפחידו אותנו שתיראה הקורונה אי אז בימים העליזים של מרץ 2020. אבל בפירנצה הימי-ביניימית לא היו חיסונים, וגם לא שמץ של תקווה - לכן, כשהודעה חגיגית מגיעה אל גיבורי סיפורנו ומזמינה אותם לנופש בבית מקלט מפונפן שיעזור להם להתרחק מצפיפות העיר ומהמגפה הקטלנית, הם מקבלים אותה ברצון וממהרים אל האחוזה המפוארת שבכפר.
האורחים המכובדים ומשרתיהם הנאמנים עושים את דרכם אל האחוזה, אבל גם בלי הצפיפות אין בה רגע דל. כולם מסתירים סודות אחד מהשני, סודות שמתחילים להתגלות בזה אחר זה. אחת מהן מביאה לאחוזה בהיחבא את בת הזוג החולה שלה, האחד נשוי לאישה אבל למעשה נמשך לגברים, אחת משקרת לגבי גילה, אחרת היא משרתת שמתחזה לגבירה שלה, והמשרת הנאמן של בעל האחוזה למעשה משקר לכולם שאדונו בחיים כשלמעשה הוא מת בריבוע. קרנבל.
סביר שדיוק היסטורי זה לא הצד החזק שלה - אני לא מומחית לימי הביניים, תסלחו לי - אבל הרי לא בשביל זה התכנסנו. הווייב הכללי של "דקמרון" היא קומדיה מטורפת: משהו בין "9 נשים" ל"לו הייתי פיראט" עם מנה מכובדת של מולייר. הצפייה בה מזכירה צפייה בתיאטרון, בקטע הכי טוב שאפשר: אין בה שום ניואנסים, זו לא טלוויזיה עדינה ומחושבת. זה בידור, ישר לפרצוף. היא אקסטרווגנטית ואקסצנטרית, ובטח גם עוד כמה מילים שנפתחות בתחילית "אקס" וגורמות למי שאומר אותן להישמע מתנשא. לצופים אין שום חידה והם לא צריכים להפעיל שום גרם של מחשבה עצמאית, אבל זה בדיוק הקסם. כשזורמים איתה, היא ממש כיפית.
כפי שרמזתי, יש ל"דקמרון" קאסט משגע: זושה מאמט, לנצח שושנה מ"בנות", מגלמת את הגבירה הרווקה "הקשישה", כבר בת 27 אבל עדיין לא מצאה חתן. את המשרתת שמתחזה להיות גבירה מגלמת טניה ריינולדס, לילי מ"חינוך מיני", ואת המשרת של בעל האחוזה מגלם בכישרון טוני הייל, הלוא הוא גרי מ"ויפ". אליהם הצטרפו כוכבת "נערות דרי" סירשה-מוניקה ג'קסון ועוד כמה שחקנים מוכרים פחות אבל מוכשרים ומצחיקים גם כן. ועל כל האופרה הזו מנצחת היוצרת קת'לין ג'ורדן ("נותנות בראש").
האם יש אלוהים? האם יש אהבה? מה מקומם של מעמדות בחברה, והאם כל בני האדם נולדו שווים? על כל אלו יש ל"דקמרון" תשובה ברורה, או כך לפחות על פי ארבעת פרקיה הראשונים שנצפו לטובת הביקורת (לא, כן, כן, בהתאמה). אבל גם אם היא לא היצירה הכי מתוכחמת בסביבה, היא מצליחה להיות שובת לב כבר מהפרק הראשון. וככל שהפרקים מתקדמים, כך אנחנו נחשפים לעוד ועוד שקרים, רמייה, ערלות לב, בגידות מאבקי כוח וטרלול כללי - כנראה שזה מה שקורה כשתוקעים ביחד חבורה של בני אדם בעייתיים ממילא באחוזה שלא ניתן לצאת ממנה. אה כן, ועבדות זה רעיון גרוע, בואו נשתדל להפסיק עם זה כבני אנוש.
ההשראה לסדרה היא הקובץ הספרותי "דקאמרון" מהמאה ה-14, שעליו היא מבוססת באופן רופף. גם במרכז הסיפור המפורסם ההוא חבורת צעירים בני המעמד הגבוה נסו על נפשם מפירנצה בשל מגפת "המוות השחור" אל וילה כפרית, אך הדמויות אינן אותן דמויות, וההתרחשויות המתוארות שם - שבמסגרתן העשירים מעבירים עשרה ימים בסיפור סיפורים - לא בהכרח מזכירים את אלו של העיבוד הנטפליקסי.
אך למרות שלא מדובר ביצירה אלמותית כמו זו שהיא מבוססת עליה באופן רופף - למעשה, סביר שכולנו נשכח בדיוק בעוד יומיים שאי פעם צפינו בה - ולמרות הפרקים הארוכים להחריד (למה, אלוהים, למה לעשות קומדיה עם פרקים של שעה?), "דקמרון" מצליחה לשמור על קצב ועניין. יש בה מלתחה מעוררת קנאה וסיפורים מעניינים יותר וכאלו שפחות, אבל טניה ריינולדס מצליחה לסחוב גם את המשעממים שבהם על גבה הצנום. אם המטרה של הסדרה היא להשכיח לרגע את צרות החיים, אין ספק שהיא עומדת במשימתה בהצלחה יתרה.