כשעוצרים לרגע ומנסים לחשוב על הטון של הסדרה האהובה "חזרות", קשה למצוא סדרה אמריקאית שהיא מתכתבת איתה. המעברים החדים בין מצוקות אנושיות שהן כביכול עמוקות וכואבות למצוקות אנושיות שהן כביכול פלסטיות ומגוחכות יגרום לכל סדרה אמריקאית קצר חשמלי, או פשוט קריסה לתוך עצמה. ביקום הסדרות האמריקאיות אין כמעט דרך להפגיש בין איריס למאיה (מי בכלל זוכר את השמות האלה?), כלומר בין צוץ ל"אני נינה!".
אז מה היה בכל זאת הרפרנס של יוצרי "חזרות"? אני מהמר שבשלב מסוים הם נחשפו לסדרה הצרפתית "דבר עם הסוכן שלי" ("10 אחוז"), התאהבו בה, הבינו אותה לעומק, ובעזרתה פתאום הכל הסתדר להם. חיי היומיום המגרדים של נועה קולר וארז דריגס וחיי היום יום הפתטיים של אגם רודברג ואיתי תורג'מן - הדמויות, כן? לא האנשים - מצאו לעצמם נקודת חיבור מושלמת. הם מצאו את הטון שלהם, ומשם הכל היה הרבה יותר פשוט (פחות או יותר).
על סמך מה אני קובע את זה? על סמך זה שב"חזרות" יש הצדעה קטנה ל"דבר עם הסוכן שלי". בסוף כל פרק, כותרות הסיום עולות כאשר הגיבורים ממשיכים לנוע במרחב. שלא כמקובל, התמונה אינה קופאת והמצלמה ממשיכה לצלם. אני בטוח שהיוצרים, ובהם אסף אמיר והבמאי המצוין בועז פרנקל, ידעו מהיכן הם מצטטים.
תחשבו ריטה ומשי
האמת היא שאין צורך להביא איזו הצדעה חבויה, כי "דבר עם הסוכן שלי" ו"חזרות" בנויות בעצם על מתח זהה.
"הסוכן שלי" היא סיפורו של משרד לייצוג שחקנים ובמאי קולנוע; עלילות הסוכנים, כל אחד ואחת מהן דמות בלתי נשכחת בפני עצמה, מתקדמות מפרק לפרק. יש נישואים, גירושים, רומנים מפתיעים ואינסוף תככים בדרך לסגירת עוד חוזה מוצלח. במקור הסדרה נקראת "עשרה אחוז", ובמרכזו של כל פרק עומד כוכב צרפתי קולנוע נודע שמבחינת הסוכנים הוא קודם כל פרנסה, שהם חיים מה"עשרה אחוז" שהוא מפריש להם. הכוכב או הכוכבת הם מישהו ש(לפחות בצרפת) כולם מכירים; יוצרת הסדרה, פאני הררו, תפרה עבור כל אחד מהם סיטואציה מצחיקה ומגוחכת אך לגמרי אמיתית ואנושית. הפער בין החיים של "האנשים הרגילים" לבין השטויות שמעסיקות את הכוכבים, כשהוא מתואר באהבה וחום, עובד לשני הכיוונים: הוא מאניש את הכוכבים ומציג אותם בשיא החולשה האנושית, ובמקביל גורם לסוכנים להיראות ולהרגיש כמו דמויות מופלאות מתוך הסרטים שהם מקדמים. שזה, אם נסגור פינה, בדיוק המתח שעליו בנויה כל כך יפה "חזרות".
נקודה משותפת אחרונה, אבל מאוד חשובה: אצלנו מדברים עכשיו על זה ש"חזרות" השיבה לתיאטרון את הזוהר שלו. פתאום אנשים נזכרים שהם אוהבים לשבת באולם, שהם אפילו קצת מתגעגעים לראות "הצגה טובה". "הסוכן שלי" מלאה באהבת קולנוע. כשאתה רואה את הסדרה אתה נזכר כמה אתה אוהב סרטים ועשייה קולנועית. בסוכנות "ASK" (כך היא נקראת בסדרה) מדברים גם על תיקי לואי ויטון חינמיים, אבל בעיקר מדברים על תסריטים, על הוויז'ן של הבמאי, על הצילום, על למידה של שורות בעל פה. זאת סדרה שעושה המון כבוד לתהליך היצירה הקולנועי, והדבר המקסים הוא שזה נעשה בנונשלנטיות.
לדוגמה, הדרמה הגדולה באחד מפרקי העונה הראשונה היא שנטלי ביי והבת שלה - לורה סמט, שהיא שחקנית עולה - מוזמנות על ידי במאית אמנותית ויומרנית להשתתף בסרט שבו שתיהן נשארות לבד על סירה בלב ים ורבות ריבים דרמטיים (אם אתם לא צרפותולגים, תחשבו על מצב שבו עמוס גיתאי רוצה לעשות סרט עם ריטה ומשי קליינשטיין). לאט לאט מתגלה שמתחת ליומרות האמנותיות יש רצון של הבמאית לסתם רכילות טובה של אם ובת, ששתיהן באותו מקצוע ולכן יש ביניהן מתחים שהופכים לריב. אני לא אסגיר איך הפרק הזה נגמר, אבל הוא מוש-לם.
מפריז לתל אביב דרך הוליווד
היום (חמישי) עולה בנטפליקס העונה הרביעית והאחרונה של "דבר עם הסוכן שלי". היוצרת הררו פרשה בסוף העונה השלישית, וממשיכי דרכה יצרו עוד שישה פרקים נהדרים והם מביאים את הסיפור לסיום. מכאן, אגב, מתחילים ספוילרים (אם כי זה לא נראה לי שהם מפריעים לצפייה. בכל מקרה על אחריותכם). זאת עונה נפלאה, באמת, והיא בעיקר תפתיע כל צופה שרגיל לסדרות אמריקאיות - כי הסוף שלה, שהוא מריר אם כי מתוק, לא היה יכול להתקיים בשום סדרה שנוצרת בניו יורק או בלוס אנג'לס. עם כל הכבוד, ויש כבוד.
העונה האחרונה, לדוגמה, הולכת לעומק עם חייהם של הסוכנים. אנדריאה נעזבת על ידי בת זוגה ונשארת לבדה עם התינוקת פלורה; היא מסתבכת עם פעוטון-שיתוף-הורים, ובסופו של דבר האחראית על הגן זורקת אותה. אנדרה מנסה כל מיני פתרונות ומטפלות, אבל בסוף היא נתקעת יום אחד וחייבת לרוץ לאסוף משדה התעופה את סיגורני וויבר. אז היא מתגנבת לגן, ומשאירה שם את הבת שלה באחת המיטות שבהן ישנים תינוקות. היא יודעת שידאגו לה. באמריקה של הפוליטיקלי קורקט והכללים הנוקשים, סצנה כזאת לא הייתה עוברת בחיים. הצרפתים מסתפקים בזה שכשהיא חוזרת בלילה לאסוף את התינוקת, האחראית מאיימת שתפנה לשרותי הרווחה.
מי שכבר ראה את העונות הקודמות ודאי זוכר את הפרקים הנהדרים עם איזבל אדג'ני, ז'ולייט בינוש, ז'אן דוז'רדן, מוניקה בלוצ'י, איזבל הופרט ועוד ועוד. העונה החדשה מלאה גם היא בכוכבי ענק מעולים, וכמובן - ככל שאתה יותר מכיר את האנשים, ככה הפרק נהיה עוד יותר מצחיק ומרגש. למשל בפרק שבו סנדרין קיברלין, אחת השחקניות הנערצות בדורה, מחליטה שנמאס לה מתפקידים דרמטיים ענקיים והיא רוצה לעשות סטנדאפ במועדון של מיקרופון פתוח. זה כמובן יותר מדליק אם אתה יודע מי היא, ועדיין.
העונה החדשה נפתחת עם שרלוט גינסבורג המהממת, שהבטיחה לחבר ילדות שמביים סרט ראשון שתשתתף בתפקיד הראשי. הסרט - שכולו גיבורי-על ומבוסס על קומיקס, אבל בתקציב של סרט עצמאי - הוא כמובן אסון. הבעיה היא שכל המימון בנוי על זה שגינסבורג משתתפת. בפרק הסיום הנהדר מופיע ז'אן רנו ("לאון", "הכחול העמוק") שטוען את כל הפרק בעוד רבדים כשהוא מחליט שנמאס לו להיות שחקן, שהוא מיצה.
כנראה שהטוב ביותר, וגם הסימבולי ביותר, הוא הפרק עם סיגורני וויבר. זאת הפעם הראשונה שמגיעה להתארח בסדרה כוכבת ענק מהוליווד, וזאת הזדמנות אלגנטית לבדוק את הפערים בין תעשיית הקולנוע הצרפתית לזו האמריקאית. וויבר מוצגת כמובן כדיווה ללא גבולות וגם כחרמנית לא קטנה, שבעצם מה שמניע אותה הוא הרצון להצטלם לסרט שבו יש לה רומן עם גספר אוליאל החתיך ההורס, הצעיר ממנה בחצי חיים. זה הופך לפרק שכולו העצמה נשית בהפוך על הפוך משעשע, אבל בדרך אנחנו מבינים גם דבר או שניים על הפער בין פריז, שבה הכוכבים הם בסך הכל בני אדם - לבין הוליווד, שבה הכוכבים הם באמת יצורים מנותקים שהפכו, מרצונם או שלא, קצת לקלישאה של עצמם.
עם ובלי קשר ל"חזרות", נראה לי שליוצרי סדרות ישראלים עדיף לחרוש על סדרות צרפתיות לפני שהם יוצאים לדרך. זה יפתח להם את הראש. יוצרי סדרות מוסד לסוגיהן, וכל מי שמתכנן את ה"פאודה" הבאה - עדיף לו שיציץ ב"Le Bureau", סדרת המוסד הצרפתית המצוינת שרצה כבר חמש עונות (ניתן לראות עם תרגום לאנגלית באמזון) ומשום מה לא נרכשה אף פעם להקרנה אצלנו. ואם כבר מדברים, אז פריז של "דבר עם הסוכן שלי" היא בדיוק הפריז שכל כך חסרה ב"אמילי בפריז". לכן "דבר עם הסוכן שלי" היא הסדרה הכי טובה בטלוויזיה שלכם, השבוע לפחות.
ובקשה אישית קטנה לסיום: בינג' זה לא טוב. בכל עונה של "דבר עם הסוכן שלי" יש בסך הכל שישה פרקים, 24 בטוטאל. נסו לא לראות יותר משניים ביום, זה ממש מספיק. זאת סדרה של ניואנסים, ואם תצפו באיטיות זה יהפוך את הבית שלכם למאוד פריזאי לפחות לשבוע. אל תהיו חזירים, זה לא מתאים לסדרה הזאת.