למרות התהליך (המבורך) שעובר לאחרונה על המסך, במסגרתו אנשים מגזע/מגדר/מיעוט/מוצא מסוים כמעט ולא מגלמים אנשים מרקע שונה משלהם (או מגלמים וחוטפים), עניין הגיל עדיין נשאר בגדר בליינדספוט. קחו לדוגמה את מיה לנדסמן: השחקנית בת ה-29 עוד פתחה את 2021 עם תפקיד שהולם את גילה ב"חזרות", ומשם המשיכה לגלם צעירה בת 24 ב"ילדות סכסכניות" וסמלת בת 20 ב"המפקדת". ב-2022 בנג'מין באטן הישראלית כבר מגלמת תלמידת י"ב - אבל כאן, פחות או יותר, נגמרות הטענות ל"שעת אפס".
בסדרה החדשה של כאן 11 לנדסמן היא ליאן, נערת תיכון שנראית כמו סך כל התפקידים הקודמים שלה. היא לא תלמידה טובה במיוחד, ובכל זאת מוצאת את עצמה במרכזו של עימות סוער בשיעור אזרחות עם אמיר (דורון בן דוד), המורה שלה. לה נמאס מהערבים שמטרידים צעירות בבריכה הציבורית של כפר סבא, והוא מתעקש שהיא לא תקעקע קהילה שלמה. הוויכוח מסלים, ההשוואה המתבקשת לנאצים נזרקת לאוויר, וגם המורה וגם התלמידה נגררים לסאגה שבה שניהם עושים צעדים שגויים.
היוצרת והתסריטאית של "שעת אפס", דקלה קידר - אישה רבת קרדיטים שכנראה תזהו בתור כותבת הבדיחות של שי אביבי ב"בואו לאכול איתי" - יודעת טוב מאוד איזו פרשה עולה לראש עם הצפייה בסדרה שלה: זו של אדם ורטה וספיר סבח, המורה שהביע דעות שמאלניות בשיעור והתלמידה שתקפה אותו באופן פומבי ואולי אף הובילה לפיטוריו. היצמדות לסיפור אמיתי ונפיץ שכזה הייתה מחייבת את קידר להיפרד לשלום מהחופש היצירתי שלה, ולכן היא בוחרת בפתרון החכם מכולם.
בניגוד למה שניתן היה לצפות לו, "שעת אפס" מתרחשת ממש היום: הקורונה כבר קיימת, השיימינג מתלקח בטיקטוק ולא בפייסבוק, ופרשת ורטה-סבח היא סיפור היסטורי ידוע שגם זוכה לאזכור בשלב מסוים. אירועים אחרים מהשנים האחרונות, כמו סערת אלאור אזריה והמחלוקת על נחל האסי, משולבים אף הם בעלילה ומעניקים לה רובד אקטואלי עוד יותר. ואכן, מעבר לעובדה ש"שעת אפס" כתובה ומשוחקת בצורה מאוד אמינה (אפילו סוגיית הגיל של לנדסמן לא מפריעה לצפייה) - קשה למצוא רגעים תלושים, כאלה שמרגישים כאילו שולבו בתסריט רק לשם הדרמה. החריג היחיד הוא האגביות שבה כיתה שלמה מתחילה לשיר "ערבים לים": תרחיש שאולי קל לדמיין, אבל קשה להאמין שיקרה בפועל.
יותר משהיא דרמה חברתית מעוררת מחשבה או סדרת תיכון עם אהבות מלאות היסוס, "שעת אפס" היא מותחן: שני הצדדים היריבים בה אולי לא יודעים לנהל את המשבר בצורה כזו טובה (הוא חוצה גבולות בהתפרצות שלו, היא מסרבת לקבל סמכות), אבל זה רק תורם לרמת העניין. זה מאבק בין מינים, בין גילים, בין מחנות פוליטיים מנוגדים - וזה בעיקר מאבק תחת מסגרת שבה לצד אחד יש פריבילגיה יותר גדולה. "ביקשתי פתרון דמוקרטי", אמיר מסביר כשהוא מתנגד להצעה של ליאן לאסור כניסת ערבים לבריכה, והיא נותנת את חדר המורים כדוגמה, "אבל תיכון הוא לא מוסד דמוקרטי". ככל שהפרשה תסתעף, גם הפריבילגיה שלו תלך ותקטן.
מי שתורם לאווירת המתח ונכנס בכל כוחו לתפקיד הוא בן דוד, שמביא את האסרטיביות ה"פאודה"-ית לתוך המורה שרוצה להיות צודק ולא חכם. גם יתר חברי הקאסט - בהם עלמה זק, דביר בנדק, עירית קפלן וכמובן לנדסמן - מצטיינים כאן, אבל שניים בולטים במיוחד: האחד הוא לב לייב לוין, שם בנסיקה שחוזר לגלם תלמיד תיכון, ובניגוד ל"בלקספייס" אפילו עושה זאת בסדרה באמת טובה; השני הוא אמיר בנאי, הבן של אורנה והשחקן המי-יודע-כמה שיוצא מתוך המשפחה.
הסמליות בליהוק של בנאי, שזהו תפקיד המשחק הראשון שלו, ברורה מאליה - ב"צוק איתן" הוא ראה מה קרה לאמא שלו אחרי שהעזה להביע דעה שחורגת מהנורמה, וכאן הוא מגלם בהצלחה את בנו של המורה השמאלן. מבצע צבאי אחד אחר כך, ב"שומר החומות", גם לנדסמן הצטרפה למועדון האנשים שהפכו לאויב הציבור ועמודי הרכילות בגלל דעתם. אבל כל אלה הם סתם פרטי טריוויה, ולא מתכון לסדרה מצליחה. למרבה המזל, כל אחד מהמרכיבים של "שעת אפס" עושה עבודה מעולה.