את "העמדה" קראתי לפני כמאתיים שנה, ולכן אני לא זוכרת הרבה מהרומן העבה הזה של סטיבן קינג - מעל אלף עמודים - מעבר לכך שהוא מעולה, מטלטל, מבעית ומרהיב. יצירת מופת ספרותית שיצאה ב-1978 ונחשבת לאחת מהטופ פייב של קינג (לא ייפתח כאן ויכוח בנושא). את הבסיס אנחנו מכירים: מגפת שפעת קטלנית משמידה 99% מאוכלוסיית העולם, האחוז הנותר נחלק לשני מחנות, הטוב בקולורדו, הרע בלאס וגאס (נו מה), זה ייגמר בדם. הספר כולל המון דמויות וסיפורים אנושיים, כמו שרק קינג יודע לטוות, שנבנים ונשזרים על פני אלף ומשהו העמודים האלו במיומנות ותנופה מרהיבים שהופכים את קינג לסטוריטלר המחונן שהוא.
כל זה, כמקובל, לא עובר בעיבוד הטלוויזיוני הסתמי והבינוני של רשת CBS (ומשודר בארץ ב-yes). מה יהיה עם עיבודים בינוניים לספרים טובים של קינג? רק ב-2020 היו שניים, "העמדה" שיצא בדצמבר ו"זר". שש סדרות שמבוססות על ספריו נמצאות כעת בעבודה, ולא פחות מ-15 סרטים. קינג לוהט, וזה נפלא, סוף-סוף הוא זוכה להערכה שמגיעה לו, אבל למה הכל חייב להיות כל כך בינוני כל הזמן? אם סדרות וסרטי קינג היו שחקן, הן היו ג'יימס מרסדן. שאכן מופיע ברבות מהן, כולל "העמדה", והוא נורא, נורא סתמי.
בהפקות האחרונות קינג מקפיד להיות מעורב, ל"העמדה" הוא אפילו כתב סוף חדש, אבל זה עדיין לא עובד. למעשה, שתי יצירות המופת שמבוססות על ספריו - "הניצוץ" של קיובריק ו"קארי" של בריאן דה פאלמה התרחקו נורא מהספרים וקינג שנא אותן לגמרי. אבל לפעמים מה שצריך זה להתרחק מהספרים. מדובר בשני אמצעי מבע כל כך שונים, במלאכות שונות, ומה שמעולה באחד לא בהכרח יהיה מוצלח באחר. כבר היה עיבוד טלוויזיוני לספר הזה, מיני סדרה מושקעת מ-1994 שניסתה לעשות בארבעה פרקים את מה שהפעם החליטו לעשות בתשעה. וזה סבבה, תשעה פרקים זה הגיוני, מדובר בספר נורא ארוך. אני קיבלתי רק את הפרק הראשון, מבקרים בארה"ב קיבלו שישה פרקים לצפייה, אף אחד מהם לא התלהב. הביקורות מאוכזבות עד פושרות ולמטה מכך.
ולפי הפרק הראשון - בצדק. אנחנו מכירים בו את הרולד, נער כאפות שסופג בריונות ושמאוהב בפראני, שנמצאת הרבה מעל הליגה שלו. המגיפה בעצם באה לו די טוב, כי הוא ופראני נכללים באחוז היחידי של האנושות שמחוסן טבעית מפני המגיפה. כשהם מבינים שכולם מתו בעיירה מלבדם, פתאום הביטוי "גם אם היינו נשארים שני האנשים היחידים בעולם" מקבל משמעות אחרת. השניים מחליטים להתאחד ולנסוע למרכז לבקרת מחלות באטלנטה. בינתיים אנחנו מכירים גם את ג'יימס מרסדן החתיך, מחוסן טבעי גם הוא, שמתוודע לצורך לבנות את העולם מחדש, אבל עם אחוז אחד מהאנשים.
הדמויות בסדרה חוות חזיונות, חלקם כוללים את וופי גולדברג שמאיצה בהם להגיע לקולורדו, וחלקם את אלכסנדר סקארסגארד שדוחק בהם לבוא לווגאס. היא הטובה והוא הרע וחבל, כי מי רוצה להיות במחנה של הטובים בעולם שבו אפשר לבלות בווגאס עם אלכסנדר סקארסגארד. איך תתנהג באסון? האם תשמור על צלם אנוש או תהפוך למפלצת ברגע שתהיה לך אפשרות? כבר נתקלנו בדילמה הזאת ב "המתים המהלכים" ובעוד מליון וחצי סרטים וסרטי אסונות, נגיפים וזומבים וכמובן, בספרים של סטיבן קינג. הדבר המפחיד באמת תמיד יהיה בני אדם, שם הרוע האמיתי.
הסדרה מלווה את ההתרחשויות האלו במיומנות, אבל זה לא מספיק. יש בה משהו חסר מעוף ושאר רוח, סדרה שראינו כבר אלף פעם ושמרגישה גם קצת צ'יפית, קצת סדרת נטוורק של פעם, שהשקיעו בה מלא כסף אבל זה לא נראה ככה. עכשיו, סדרת מגיפה גדולה היא דבר די מתבקש. אמנם הקורונה לא טבחה בנו באותו האופן שבו השפעת ב"העמדה" גמרה את האנושות, אבל בהחלט היו כמה רגעים, במיוחד בהתחלה, שחשבנו שאולי זה הכיוון (אל תאבדו תקווה! אולי יש עוד מוטציות בדרך). אבל איכשהו, המציאות, ואולי גם ארבעים ומשהו השנים שחלפו מאז שיצא הספר, הפכו את העלילה הזאת, על כל הגודל שלה, לפשטנית ופשוטה מדי. המציאות כל כך מורכבת, שלהציג אותה פתאום כטובים ורעים שמחולקים באופן דיכוטומי שהוא בעצם משל על רע וטוב, מרגיש בסיסי ולא מתוחכם. במציאות, רוב הזמן, אנחנו לא יודעים כלום.
תוסיפו לזה דמויות שאצל קינג מקבלות עולם פנימי ותודעה מפותחת שהופכת אותן לעגולות, ובעיבוד מתכווצות לכדי דמויות רזות ולא מאוד מעניינות, והתוצאה היא עוד סדרה בסדרית, שלא באמת תטרחו לראות עד הסוף. ואולי זאת הגדולה האמיתית של קינג, להזכיר לנו שיש כל כך הרבה סדרות שלא נטרח לצפות בהן עד הסוף, וכל כך מעט ספרים שחוצים את האלף עמודים שכן נקרא עד הסוף. ברוב המקרים, הוא זה שיכתוב אותם.