בפתח הסרט "הג'ייניות" מספרת אחת ממקימות הקולקטיב הפמיניסטי ג'יין, שפעל בשיקגו מסוף שנות ה-60, על מה שעבר עליה כשנכנסה להריון לא רצוי בצעירותה וביקשה לעבור הפלה. היא התקשרה למספר לא מוכר שנתנה לה חברה ונשאלה: "את רוצה קאדילק, שברולט או רולס רויס?". האופציה "שברולט" הייתה הזולה והמסוכנת ביותר, ועלתה 500 דולר. שירות "הקאדילק" ניתן תמורת 750 דולר, ושירות ברמת "רולס רויס" התאפשר תמורת 1,000 דולר, סכום עתק עבור נשים צעירות באותה תקופה.
היא הלכה על "השברולט", נלקחה לחדר מלוכלך באכסניית דרכים ועברה גרידה לא חוקית על ידי שלושה גברים שהיא לא ידעה מה ההכשרה שלהם. הדבר היחיד שהיא כן ידעה, זה שהם מהמאפיה. כי בשיקגו של שנות ה-60, רק ארגוני הפשיעה סיפקו הפלות. בסוף ההליך הם השאירו אותה וצעירה נוספת במקום, כשהן מדממות.
"הג'ייניות" - "The Janes" - סרט דוקומנטרי בהפקת HBO שיצרו טיה לסין ואמה פילדס (וזמין כעת לצפייה בהוט, יס וסלקום TV), הוא אחד מכמה פרויקטים עכשוויים העוסקים בפעילותה של מחתרת שסיפקה הפלות בטוחות בימים שבהם נשים ברחבי ארה"ב מתו או סבלו מסיבוכים רפואיים קשים רק כי ביקשו לסיים הריון לא רצוי. בין 1968 ל-1973 סיפקו הג'ייניות יותר מ-11,000 הפלות בטוחות ולחלוטין לא חוקיות, וככל הידוע אף אישה שעברה תחת ידיהן ותחת הרופאים שסייעו להן לא מתה כתוצאה מההליך. המחתרת פעלה באזור שיקגו עד שבית המשפט העליון פסק בתיק "רו נגד ווייד" ב-1973, וסלל את הדרך להפלות חוקיות ברוב מדינות ארה"ב. בחודשים הקרובים יעלה לאקרנים בארה"ב גם סרט עלילתי בכיכובן של אליזבת בנקס וסיגורני וויבר המגולל את סיפורן של הנשים שמאחורי התנועה.
הסרט הוא שילוב של ראיונות עם חלק מהנשים שהקימו והיו פעילות במחתרת ושל צילומי ארכיון מרגשים מכמה מהשנים הכי יפות של המאבק למען זכויות האזרחיות והאזרחים בארה"ב. ב-101 דקות הוא מצליח לספר בהרחבה אבל לא בהתשה את כל הסיפור של הארגון יוצא הדופן הזה: מהרגע שבו צעירה בשם הת'ר בות' ניסתה לסייע לחברה למצוא רופא שסכים לעשות לה הפלה, דרך ההבנה שלה שנשים רבות אחרות זקוקות לה, ועד בניית האופרציה כולה, שכללה נציגות טלפוניות, נהגים, "בתים בטוחים" לנשים, פליירים ומודעות, וכמובן רופאים (וגם "רופא" אחד שכלל לא היה בעל רישיון לעסוק ברפואה, ושהוביל אותן למסקנה שגם הן, בהדרכה נכונה, יכולות לבצע את ההליך).
השנים שעברו והפורמט המרובע של "ראשים מדברים" לא הופך את הנשים שבמרכז הסיפור הזה לאפרוריות או משעממות, אפילו לא קצת. גם היום, כשהן בשנות ה-70 לחייהן ויותר, ניכר שחוויותיהן מימי הקולקטיב הותירו בהן חותם. הן עדיין אכולות רגשות אשם על כל אישה שלא הצליחו לעזור לה, עדיין זוכרות את היום שבו שוטרים הידפקו על דלתותיהן ועצרו אותן באשמת סיוע להפלות לא חוקיות והתייחסו אליהן כאל פושעות מסוכנות. הן עדיין מרגישות בעצמות איך זה להצטרך משהו בסיסי כל כך ולעבור משוכות רבות כל כך כדי להשיג אותו, ועדיין גאות במעשים שלהן.
"הג'ייניות" מספר סיפור אופטימי, שמוכיח שהשילוב של מחאה מאורגנת, כוונות טובות ועשייה יומיומית יכול להביא שינוי אמיתי בעולם. וגם אם זה מדכא עד דמעות לצפות בו כשברקע העולם הולך אחורנית ומיליוני נשים אמריקאיות מתחילות לאבד את האפשרות לעבור הפלה בטוחה, המסר עדיין תקף. עבודתן של הג'ייניות אינה מתבטלת כשבית המשפט האמריקאי מבטל פסק דין. זו בסך הכל תזכורת לכך שהעבודה אף פעם לא מסתיימת.