בית רדוף רוחות הוא נושא שהתעסקו בו כל כך הרבה פעמים בז'אנר האימה שהוא כבר הפך עם הזמן לתת-ז'אנר בפני עצמו. בין הסרטים הטובים ביותר נמנים אלה העוסקים בבתים שמסתירים בין קירות אפלים עבר מטריד ולעתים קרובות טראגי, בתים שאנשים התגוררו בהם בעבר ואף פעם לא באמת עזבו, או אנשים שהבתים אף פעם לא באמת עזבו אותם.
איכשהו, נראה שתת הז'אנר חוצה דורות וחוזר כל כמה שנים עם גרסה קצת שונה לאותו סיפור. אם לציין רשימה חלקית, אז בעשור האחרון היה לנו את לזמן את הרוע, בעשור הקודם האחרים, באייטיז פולטרגייסט, בסבנטיז הניצוץ ובסיקסטיז The Haunting. האחרון הוא למעשה האדפטציה הראשונה שנעשתה לספרה הקלאסי של סופרת האימה שירלי ג'קסון The Haunting of Hill House, יצירה ספרותית שבמידה רבה הציבה את הרף ליצירות רבות (ספרותיות וקולנועיות כאחד) העוסקות בבתים רדופים.
מי מתגורר בבית היל היא למעשה האדפטציה השלישית שנעשית לספרה של ג'קסון - אבל העיבוד הטלוויזיוני הראשון, בסדרה בת 10 פרקים של נטפליקס. אז למרות שמדובר בתת ז'אנר לעוס ביותר בעולם האימה - נטפליקס מבטיחים סדרת אימה אפקטיבית וראויה לצפייה בחג ההאלווין, והיא בהחלט מקיימת. מי מתגורר בבית היל מספקת את כל החבילה: בימוי מעולה, כתיבה מעמיקה, משחק וליהוק יוצאים מן הכלל, שמרכיבים את אחת היצירות היותר מרעננות שיצאו לאחרונה בז'אנר.
העלילה עוסקת בבני משפחת קריין, משפחה מפורקת לרסיסים שמנסה לחיות לצד זיכרונות קשים וטראומטיים של אירועים שהתרחשו בזמן שגרו בבית היל. הפרקים הראשונים בסדרה מתמקדים בחמשת האחים - סטיבן, שירלי, ת'יאודורה, ולוק ונלי התאומים. לכולם טראומות קשות מהשהייה הזמנית שלהם בבית הקריפי, טראומה שהם נאלצים לסחוב מאז ועד היום. נוסף לכך ישנו אירוע מטלטל במיוחד שקרה בעבר שרודף אותם עד היום ואירוע קשה שקורה בהווה שמחזיר אותם לעבר ולתקופה הקשה בבית היל.
הסדרה למעשה נעה בין העבר להווה וחושפת לאט ובזהירות פרטים נוספים על העלילה והדמויות. סטיבן (מיכיל האוסמן ממשחקי הכס), הבן הבכור וסופר נודע שכותב על רוחות רפאים, שהתעשר מספר שכתב על האירועים בבית היל, זאת למרות שבאופן אירוני הוא האח שהכי פחות מאמין בסיפורי רוחות. שירלי (אליזבת' ריזר, הסיאנס 2), האחות האחראית שדואגת תמיד לכל המשפחה ומנהלת עם בעלה בית לוויות. ת'יאודורה (קייטי סיגל, שקט), פסיכולוגית ילדים, בעלת יכולות על טבעיות אך סובלת מאטימות רגשית, שככל הנראה התפתחה כתוצאה מטראומה.
לוק הוא האח שמכור לסמים, יוצא ונכנס ממכוני גמילה, ובגדול נוטה לחזור לסמים שעוזרים לו להעלים את השדים שרודפים אותו. ויש את נלי, שגם היא מצולקת מהשהייה בבית היל, וסובלת משיתוק שינה ונרדפת על ידי דמות של אישה מפחידה בעלת צוואר עקום. יפה, לא? את האם של המשפחה מגלמת קרלה גוג'ינו המהפנטת (המשחקים של ג'ראלד) ואת אב המשפחה, יו קריין, מגלם בהווה טימות'י האטון ובעבר הנרי תומאס (אליוט החמוד מ-אי.טי).
ראוי לציין את התסריט המצוין, שאמנם מתרחק קצת מהעלילה המקורית של ג'קסון, אך שומר כמה אספקטים ממנו. ביניהם כמובן הבית, ואת הפן הפסיכולוגי של הפחד והאופן שבו הנפש והמוח שלנו משתלבים יחד ומתעתעים בנו עד אובדן השפיות. לכל אחת מהדמויות במי מתגורר בבית היל יש שדים שרודפים אותם, שספק אם הבית הוא שזימן אותם או שמא הוא רק חלל אפל וקר שהיווה קרקע פורייה לפחד שחלחל החוצה ממוחם הקודר. בניית הדמויות מעמיקה (בייחוד באופן יחסי לז'אנר שנוטה להתמקד בעלילה ופחות בדמויות) וככל שהפרקים עוברים אנו נכנסים עמוק יותר לא רק לסיפור של כל אחד מהם בנפרד ושל המשפחה ככלל, אלא גם מתעמקים יותר בפסיכולוגיה של הדמויות ובמרכיבים של הפחד שרודף אותם.
כל אלה הופכים את הסיפור ליחידה שלמה, מורכבת ורגשית, שזה חשוב בכל עלילה של כל סדרה או סרט, אך בלא מעט סרטים וסדרות אימה ננטש לטובת עלילה רוויית ג'אמפ סקייר (קפיצות מבהילות) והפחדות זולות. אז כאן לא תראו הפחדות זולות, אלא כאלה שבנויות באופן מחושב היטב ושלפיכך גם דורשות סבלנות מצד הצופה. ראוי להגדיר את הסדרה הזו כדרמה משפחתית מתובלת באלמנטים של אימה, יותר מאשר כסדרת אימה נטו. אז אם אתם יותר בקטע של אימה רוויית הבהלות - כנראה שהסדרה הזאת פחות תתאים לכם.
בגזרת הליהוק, נחמד לגלות שהושקעה מחשבה על הדמיון בין הגרסאות הצעירות של הדמויות למבוגרות, שמתחלפים בינהם בין סצינות הפלאשבק ובין ההווה. כך שבאמת משפחת קריין נראית כמו משפחה אמיתית לכל דבר ועניין והמבוגרים נראים בהחלט כמי שיכלו להיות הצעירים בעוד כמה שנים. מה גם שהשחקנים, ברובם, מגיעים עם רזומה עשיר מז'אנר האימה, כך שחובבי האימה יזכו לראות פרצופים מוכרים וטובים, שזה תמיד כיף.
ואחרון (ומאוד) חביב הוא במאי הסדרה מייק פלנגן, שמסתמן כאחד מבמאי האימה הטובים והמצליחים בשנים האחרונות. ברזומה שלו כמה מסרטי האימה האפקטיביים שיצאו לאחרונה, ביניהם הסיאנס 2 ו-שקט. פלנגן, שביים לאחרונה גם את המשחקים של ג'ארלד המעולה (עיבוד לספרו של סטיבן קינג), בהחלט מושפע מיוצרים אחרים בתחום, שירלי ג'קסון (שזה כמובן מתבקש) וסטיבן קינג ביניהם. הוא מתעסק לא מעט בנפש האנושית, בדינמיקות משפחתיות ובמערכות יחסים ומשתמש בהם כבסיס לאימה שמחלחלת עמוק גם אחרי הצפייה.
אבל פלנגן הוא לא חיקוי זול של יוצרים שבאו לפניו ובכל כל סרט וסדרה שלו מוכיח שהוא במאי אימה מקורי, מרענן ושבעיקר הוא כאן כדי להחזיר את הכבוד המעט אבוד של הז'אנר. הוא כאן כדי להזכיר לנו שסרטי וסדרות אימה יכולים להיות לא רק בידור מהנה במיוחד, אלא גם חקירה מעמיקה ומטלטלת רגשית אל תוך הצדדים האפלים של הנפש האנושית. הסדרה בכללותה מבוימת היטב, אך חשוב לציין שפלנגן גם מצטיין במיוחד בחלקי האימה, לא פחות מחלקי הדרמה. את קטעי האימה הוא מביים בדיוק רב ובטון מטריד במיוחד, שמלווה את כל הסדרה. קטעי האימה מבוימים בתזמון מדויק ונשארים בדיוק מספיק זמן כדי להשאיר אצל הצופה טעם של עוד.
סדרה זו מצטרפת ללא מעט סרטי אימה שיוצאים בשנים האחרונות שממחישים כי אובדן ואבל עשויים להיות הרבה יותר מפחידים מהמפלצת שמסתתרת בארון. גם בסרטים כמו תורשתי ו-המשחקים של ג'ראלד, האימה מגיעה ממקומות עמוקים רגשית ופסיכולוגית, מאירועים שמרכיבים את החוויה האנושית, שיכולים לקרות לכולנו. כפי שסטיבן אומר בפרק הראשון, "רוח רפאים יכולה להיות הרבה דברים. זיכרון, חלום בהקיץ, סוד, אבל, כעס, אשמה". במובן הזה, הבוגימן יכול לתקוף כל אחד מאתנו; הדמויות שעל המסך יכולות בקלות להיות אנחנו והציפורניים הארוכות של השדים המפחידים שרודפים אותם - יכולות בקלות גם לשרוט אותנו. וזאת האימה הכי מפחידה שיש.
פרקי "מי מתגורר בבית היל?" זמינים לצפייה בנטפליקס