"שלום", המיני-סדרה החדשה של yes דוקו, היא צפיית חובה עבור כל מעריץ של שלום חנוך. וזה הרי מובן מאליו, לא? העניין הוא ש"שלום" מפתיעה: במקום להיות שלוש שעות של כיף חיים עם הרוקר העברי הגדול, היא מציעה טייק יותר ארס-פואטי של סיפור חייו של חנוך, ועל כל הקונספט הזה של הניסיון לספר את סיפור חייו של מישהו.

הסדרה, בבימויה (וצילומה, והפקתה) של ענת גורן, עוקבת אחרי חנוך. היא איתו בהקלטות, בחזרות, בהופעות, בביתו. אבל הזמר הציב תנאי, ובמסגרתו גורן מביאה אותו גם לחדר העריכה ומראה לו איך הוא יוצא מהסרט שלה. ובתנאי שגורן הציבה לו בחזרה, היא תיעדה גם התגובות שלו לסדרה ואת השיחות שלהם עליה, ומראה את זה לנו בסדרה עצמה. יש לנו כאן את הסדרה, ואת הפרשנות עליה מפי הדמות הכי משמעותית בה.

התוצאה נהדרת. קודם כל, היא גורמת לך לחשוב. היא מאפשרת לנו לראות איך שלום רוצה, במוצהר, שנזכור אותו, בזמן שאנחנו מחליטים זאת בעצמנו. גורן מראה אותו מתווכח איתה על הסצנה הנכונה לפתוח בה את הפרק הראשון, מנסה להחליט עבורנו איך אנחנו נבין מי הוא כאדם, ורגע לאחר מכן, היא עונה לנו בעצמה: הוא הגבר בן ה-75 שעדיין סוחב ציוד כדי לעזור לגברת שעושה עליו סרט.

וזה בעיקר מבהיר ש"שלום" אינה רק סדרה על ענק תרבות עברי, אלא גם על מלאכת ההנצחה עצמה. על אחת השאלות הכי עתיקות בספר: איך מספרים סיפור? ועל עוד שאלה, שסרטים כמו "האזרח קיין" נכנסו בזכותה לפנתיאון: איך הופכים חיים שלמים של אדם לסיפור? גורן מנסה לענות על השאלות האלה, וכמו רבים לפניה, גם היא מגיעה למסקנה שאין להן תשובה אחת חד משמעית. ודווקא למושא שלה, לשלום עצמו, נראה שלא דחוף להגיע לאיזושהי מסקנה; הוא פשוט רוצה להמשיך להתפרנס בכבוד ולהבהיר לאשתו, לילדיו ולנכדיו שהוא אוהב אותם.

כאן נמצא היתרון המשמעותי ביותר של "שלום": הגיבור שלה. האיש יכול לסחוב שלוש שעות דוקומנטרי בלי לשעמם, ודי ברור שזה נעשה באפס מאמץ מצידו. הוא כוכב רוק מחד וסבא'לה חביב מאידך, סטלן ונרגן, ועדיין לא אמר את המילה האחרונה. הוא לא מתלבט לפני שהוא מרים למוזיקאים צעירים כמו עוזי נבון במחמאות ענק כמו "אם אריק איינשטיין היה מבצע את זה ככה זה היה מדהים, הוא כמו אריק וחצי", עומד על שלו כשצריך ויודע לעקוץ כשבא לו. והכי חשוב: הוא מוצג בסדרה כאיש אוהב, והאהבה שלו לאנשים בחייו מדבקת. תגובתו להופעה של נכדו עמרי קרן ממיסה; השגרתיות האוהבת והאגבית שלו עם בת זוגו, לימור שפירא, חמודה נורא; הכבוד-בואכה-הערצה שלו לרומי, בתו הצעירה, מרשים; ורגע אחד יפהפה, שבו חנוך שר "מאיה" ואחריו מחבק את בתו הבכורה, מאיה חנוך, יכול לגרום לכמה וכמה אבות שרואים את הסדרה לתהות מי זה שחותך בצל לידם.

ובפרק השלישי מגיעה המציאות. זאת אולי אחת ההחלטות החכמות של גורן: לתת לשגרת החיים ההזויה של 2020 לחלחל אל הסדרה שלה, ולראות איך הגיבור מגיב אליה. לקראת סוף הפרק השני חנוך מציין באגביות שתכף כל ההופעות שלו יתבטלו והוא יישב בבית עם לימור חודשים ארוכים. הוא אפילו לא אומר זאת בפסימיות מסוימת - נשמע שכמו רבים מאיתנו, גם לחנוך התאים להסתובב בבית חצי שנה בבטלה. הרגעים שבהם גורן, בלב הסגר ההזוי של תחילת ימי המגיפה, מגניבה לביתו מצלמה מחוטאת ומביימת אותו בשלט רחוק, מרגשים ומשעשעים כאחד. וכשגורן מלווה אותו בתקופה בה עם ישראל שידרג את תחביביו, מאפיית חלות מפתח להפגנות נגד השלטון מדי מוצ"ש, עולה השאלה: מה יכול לעשות האיש שאמר שהוא ישנה את העולם בשעה שחצי מדינה רוצה שהוא ישתנה והחצי השני מסרב?

"שלום" היא יצירה דוקומנטרית חכמה על יצירה, אהבה וזיכרון, ולא רק סיפור על אמן אחד פורץ דרך ואהוב. אבל גם ככזאת, היא מספקת את הסחורה, ועוד קצת: מרוצפת בהופעות אורח של כמה מהיוצרים הגדולים בישראל ובהתרפקות על ימי הזוהר המפוקפקים של "לול", מדובר גם בחגיגת סלבים שנראים כאילו הם עולים לרגל להודות לחנוך על כל מה שנתן לתעשיית המוזיקה הישראלית. גורן מלווה אותו בריאיונות לרינה מצליח ורבקה מיכאלי, בחזרות עם נינט טייב ואביב גפן, וברגע המצטיין בסדרה - בדייט עם קרן פלס, שמספרת לו איך כל ילדותה הצליחו להציק לה באמצעות אחד משיריו, רגע אחרי שהיא מבקשת ממנו סלפי. 

לעיתים עולה השאלה למה צריך שלוש שעות שלמות בשביל לספר את הסיפור הזה, שבקלות יכול היה להיות סרט יפה מאוד של שעה וחצי - בטח כשהפרק השלישי פחות מהודק מהשניים שקדמו לו. אבל בקצה, מדובר בשלוש שעות מאוד מהנות, בהן לנגד עינינו נבנה, מפורק ומונצח אייקון ישראלי ואהוב. זה חכם מאוד. זה גם מקסים. בשביל מי שאוהב רוק ישראלי קלאסי, הופעות אורח מהנות וטלוויזיה דוקומנטרית שעשויה היטב - "שלום" יעשה את העבודה.