חחח ציור של זין. זה ילדותי, אני יודע, אבל בואו נודה בזה. ציור של זין במקום הנכון – או הלא נכון – יכול להיות מצחיק לאללה. התרסה ילדותית כנגד המבוכה מכל מה שקשור לאיברי הרבייה שלנו. שטות מטופשת שאיזה טמבל צייר. הבדיחה הכי זולה והדבר הכי חסר חשיבות בעולם. אבל כמו שיודע כל קומיקאי – כשלוקחים הומור רדוד ברצינות תהומית, זה פי אלף יותר מצחיק. ולפעמים זה גם יכול להיות אשכרה חכם.
הסיפור של המוקומנטרי (או פייק טרו-קריים) "American Vandal" (עכשיו בנטפליקס) עוסק בתעלול שכזה. במהלך יום אחד בתיכון הכל-כך-אמריקאי האנאובר, מישהו ריסס 27 ציורים של זין על 27 מכוניות של מורי בית הספר - אירוע שהוביל לסילוקו של התלמיד/יוטיובר/טמבל דילן מקסוול. הראיות שעומדות כנגד מאקסוול די מרשימות; הוא נראה על ידי תלמיד אחר באותו זמן בזירת הפשע, הייתה לו גישה למחיקת קלטת האבטחה של החניה, היה לו מניע כנגד המורים, והכי חשוב – זה דילן, הנער הזה שכולם מכירים בבית הספר בתור הטמבל שמצייר זין על כל מבחן, לוח או קיר. אבל לשם שינוי, הפעם מדובר בוונדליזם של ממש ודילן מכחיש את מעורבותו בפשע. שני חבריו לשכבה, קולנוענים חובבנים מכיתת הטלוויזיה של התיכון, יוצאים לצלם דוקו שמנסה להבין אם דילן חף מפשע. ברוכים הבאים לפארודיה המטופשת ביותר על סדרות "פשע אמיתי".
בשנים האחרונות עולם הטלוויזיה עד לעלייתו לגדולה של ז'אנר תוכניות הטלוויזיה הדוקומנטריות שחוקרות פשעים אמיתיים שקרו בניסיון להגיע לאמת. "ג'ינקס", "Making a Murderer", הפודקאסט "סיריאל" ואפילו "צל של אמת" הישראלית זכו כולן להצלחה מפתיעה ואף הביאו לשינויים אמיתיים כדוגמת הרשעתו של ה"גיבור" המקריפ של ג'ינקס, רוברט דירסט. זהו אינו ז'אנר חדש – ספרי פשע אמיתי היו פופולרים עוד בסוף המאה ה-19 וסרטים דוקומנטרים בז'אנר ניתן למצוא גם באייטיז, אבל עידן הסטרימינג והבינג' הביאו לנו כמות משוגעת והצלחה מרשימה של סדרות מהסוגה. הם בנו שפה ויזואלית, תעלולים נרטיבים, סגנון מובהק ותרגילים קבועים כמו עיסוק עצמי בתהליך החיפוש והיצירה, שיחזורים באנימציית תלת מימד, מוזיקה מלחיצה להגברת הדרמה או קליף האנגר בסוף כל פרק. הז'אנר ייצב את עצמו, התגבש לדבר קבוע. וכעת, הקרקע סוף סוף מוכנה לפארודיה שתתקע סיכה מטופשת בבלון הנפוח.
"אמריקן ונדל" משתמשת בכל התרגילים של הז'אנר והופכת אותם לבדיחה מטופשת, אבל גם כזו שחושפת את הטיפשות הכללית של כלי הז'אנר. הוא הופך על פניו את כל אותם הדברים אליהם התרגלנו כבר לראות בעזרת הצבתם במסגרת הומור של תיכוניסטים – נקודת מפנה חשובה בחקירה יכולה להיות שיערות ביצים, האילוסטרציות יציגו נער תיכון שעושים לו ביד (באנימציית תלת מימד!) וניסיון לשחזר את הערב בו תוכנן הפשע יבוצע בעזרת הרכבה מחדש של אירועי מסיבה בעזרת סרטוני סנאפצ'אט, סטורי, צילומים שעלו לפייסבוק וכו'.
אבל עם כל ההומור הדבילי בצד, הקסם של "אמריקן ונדל" מסתתר דווקא בעובדה שהיא עשויה מצוין. כמו כל פארודיה טובה, היא דובקת בחוקי הז'אנר לחלוטין. השחקנים האלמוניים יחסית מגלמים את הטייפקאסט שלוהקו אליו באופן ריאליסטי, עגול ומעניין. על אף שהוא כולל את אותם סטריאוטיפים של סרטי תיכון אמריקאים, הוא מרגיש אמיתי בהרבה ומציג באופן אמין כמעט לחלוטין תיכון סטנדרטי באמריקה - על כל הרכילות, העליבות והתככים הקטנים שבו. למעשה, אדם שנופל על הסדרה באופן מקרי לא יצליח להבין אם מדובר בדוקומנטרי מטופש או מוקומנטרי מזויף עד שלב מתקדם יחסית. גם כשיודעים שמדובר בתוכנית מתוסרטת, עדיין אכפת לנו מהדמויות. גם בין מערבולת בדיחות הזין והפארודיה בא לנו שהאמת תצא לאור, שהשקרנים יתגלו ושנמצא את הוונדליסט האמיתי - מה שרק מדגיש את האפקטיביות של תכסיסי הז'אנר.
זו היא לא רק בדיחת זין בת 5 שעות – זה מבט מעניין וחכם על האופן שבו הטלוויזיה מגישה לנו מידע, בונה עבורנו נרטיבים ומפעילה עלינו מניפולציות רגשיות שלא יביישו אם לרווקה בת ארבעים. הם הקוסם שחושף את הסודות של תרגיל הקלפים. בעידן הפוסט אמת, "אמריקן ונדל" מציג מסמך מרתק על האופן שבו אנחנו צורכים אמת. על הדרך הם נוגעים בדעות קדומות, אינטרסים צרים וטבע האדם כפי שהוא משתקף ממגוון המסכים המבלבל של שנת 2017. אז כן, הכל נעטף בבדיחת זין אחת גדולה, אבל אל תתנו לזין להסתיר לכם את האמת שמאחוריו. היא הרבה יותר מעניינת. חוץ מזה, אם ציור של זין באמת לא מצחיק אתכם, הילד הפנימי שלכם כבר מת מזמן. חחח ציור של זין.
