בניכוי וואן-אופים מרהיבים כמו "התבגרות", שיחות הברזייה הטלוויזיוניות של האביב מוקדשות בעיקר לשתי סדרות בשידור שבועי: "הלוטוס הלבן" ו"ניתוק". שתי סדרות שונות בתכלית (באחת מתפשטים, בשנייה מוסיפים עוד שכבה) - ועל שתיהן נשאלת בשבועות האחרונים אותה שאלה: יכול להיות שהעונה הזאת פחות טובה? שני המחנות אוחזים בטיעונים לא רעים, אבל שניהם יודעים שרק הזמן יכריע. הזמן, ופרק הסיום. בעוד ש"הלוטוס" עושה סימנים של מי שתיגמר עם אכזבה מסוימת, "ניתוק" מאשרת את כל האינסטינקטים הראשוניים. הסדרה הכי טובה בטלוויזיה שוב סגרה עונה עם פיצוץ.

פרק סיום העונה השנייה של "ניתוק" - או Severance, כפי שהישראלים המתחכמים ממשיכים לקרוא לה בכוח - הוא לא עוד פרק סיום, אלא עונה שלמה בפרק אחד. "קולד הרבור", על שם משימתו האחרונה של מארק ס. במחלקת MDR, נמשך 76 דקות ומספק על בסיס דקתי התפתחויות משמעותיות בעלילה. וכאן חשוב לציין: זה לא ש"ניתוק" נמרחה בדרך אליו. בתשעת הפרקים הראשונים של העונה הסדרה סיפקה כמות ראויה לגמרי של תשובות לשאלות המרכזיות שבליבה, ואם נרשמה שם איזושהי קבלת החלטות בעייתית היא נוגעת בעיקר לפרוגרמינג של הפרקים השביעי והשמיני, שהתמקדו כל אחד בסיפור נקודתי ויצרו ריחוק גדול מדי בין הצעדים של יתר הגיבורים. הצופים אולי הרגישו קצת אבודים כשהפרק התשיעי חזר למסלול הרגיל, אבל בשום שלב לא הייתה פה הזנחה הורית מהסוג שהרס לאנשים את "אבודים".

צמדי מילים אפשריים לסיכום 76 הדקות של "קולד הרבור": "וואי וואי", "איזו סדרה", "מאיפה מתחילים" - או, פשוט, "רפסודיה בוהמית". אלה 76 דקות של תוכן אמיתי, לא של צילומי נוף או נסיעות מהורהרות באוטו, וכל התוכן הזה מחליף צורה ועולה קומה (תרתי משמע) בקצב מהיר מאוד. הדיאלוג של מארק הפנימי והחיצוני, בהתאם למיקומם הסמלי בבקתה, כשאחד נלחם על ג'מה ואחד נלחם על "הלני". כי לכל אחד מהם יש אהבת חיים, גם אם החיים האלה קצרים וחצי-מלאכותיים. המכתב של דילן, ההחלטה של הלי. המשימה ה-25 של ג'מה, סמלית אף היא. "חוויית ריקוד מוזיקה" נוספת באדיבותו של מר מילצ'יק ולשמחתם של מעריצי הפעם הקודמת. התשובה הסופית על תעלומת העיזים. האתנחתא הקומית עם הבוקס הלא מכוון למר דראמונד. והבריחה, האקשן והדילמה הגורליים שחותמים את המסע המסחרר בין כל הפסגות והתהומות שהיו בפרק המופתי. הכל מחושב, מתוזמן, משוררט בקפידה כמו המסדרונות הבוהקים של קומת המנותקים. התלונה האמיתית היחידה היא על קיומם של יותר מדי דאוס-עז-מכינה.

בדיונים השונים על המקומות ש"ניתוק" הלכה אליהם העונה - ומי יודע לאן היא תלך מכאן, כי רוב הדברים נסגרו וזה יכול היה להחזיק גם כפרק סיום סדרה - בולטת הערגה לחיי המשרד של עונת הבכורה. לתמימות שנלוותה לסירוב של הלי (בריט לאוור, טופ שחקניות חיות ו/או מתות ו/או מנותקות) החיצונית לעזוב את העבודה, בלי שנבין באמת מה עומד מאחורי ההתעקשות שלה. אבל מצד שני, חיי המשרד האלה הם הרי פסאדה בלבד. "ניתוק" האמיתית היא זו של דילמת הקרונית בין הצלת ג'מה למניעת הקרבתם של המנותקים. של סוגיות שהרגישו מעט פשטניות בקצה, שוב עם אותה התלבטות נטולת סאבטקסט בין האהבה הפנימית לחיצונית. של הידיעה שלא משנה איזה בני ברית הוא ואנחנו נצבור לאורך הדרך, תמיד צריך לשמור על איזשהו חשד בסיסי. ולכן ההצלחה יוצאת הדופן של העונה השנייה היא לא סוף פסוק. בעוד מי יודע כמה שנים, עם העונה השלישית ואולי האחרונה (או הלפני-אחרונה, העיקר שלא יגזימו), "ניתוק" שוב תצטרך להוכיח שהיא לא "אבודים".