כבר שנים שהטלוויזיה מלמדת אותנו כל מה שאנחנו צריכים לדעת על מערכת המשפט והצדק. גם מי שלא פגש בה במציאות יודע שזיכוי או אשמה לא תלויים בהכרח באמת, אם בכלל. מה הנרטיב של הנידון, כיצד יוצג, בידי איזה עורך דין, מול אילו מושבעים ושופט, באיזו שנה מתנהל המשפט וכמובן איך יסוקר סיפורו בתקשורת – כל אלו יכולים להיות גורמים החורצים את גורל העומד לדין.
"סודות בחצר האחורית" היא מיני-סדרת הפשע האמיתי של HBO וסקיי אטלנטיק בכיכובם של אוליביה קולמן ("הכתר", "המועדפת") ודיוויד ת'יוליס ("פארגו", "הארי פוטר"). הסדרה מגוללת את סיפורם של כריסטופר וסוזן אדוארדס שרצחו וגם ירשו את הוריה של סוזן, קברו את גופותיהם בחצר ביתם, ברחו לצרפת עד שסודם התגלה ואז הם נשפטו, הורשעו ונאסרו. או לפחות אלו הן "העובדות היבשות" – אך לאמת פנים רבות, ו"סודות בחצר האחורית" לא חוסכת מהצופים את שלל מורכבויותיה של המציאות, ועושה זאת עם כל מה שיש לטלוויזיה (ולקולנוע) להציע.
כבר בסיקוונס הפתיחה נחשפות שלל הדרכים שבהן בחר היוצר, אד סינקלייר (שהוא גם בן זוגה של קולמן) לספר לנו את סיפורם של השניים. שוט בשחור-לבן, בעל פילטר ישן, ברזולוציית 3:4 (שהייתה מקובלת בעבר בטלוויזיה), שעל גביו עולה הכיתוב: "ב-2014 סוזן וכריסטופר אדוארדס הורשעו ברצח ונידונו למינימום של 25 שנות מאסר". המצלמה יורדת אט-אט מטה, ואז בקאט לרזולוציה המקובלת בימינו (16:9), נשמעת הקריאה "אקשן גשם!". השחקנים במקומותיהם, נרטבים, מחכים לקיו. על המסך עולה כיתוב נוסף, "עד היום הם מחזיקים בחפותם". נשמעות עוד קריאות "אקשן!", השחקנים מתחילים לנוע. ואז מופיע הכיתוב, "זהו סיפור אמיתי". הוא הולך ומתפייד בזמן שצבע שוטף את המסך והמצלמה מתחילה לנוע, אך לא לפני שנשמטת ממנו המילה "אמיתי" ואנחנו נותרים עם "זהו סיפור".
בפחות מדקה לתוך הפרק הראשון, היוצרים מעניקים לנו מעין מדריך לצופה: יהיו כאן קפיצות בין סגנונות צילום, ישברו כאן את מוסכמת הקיר הרביעי ואף יוצגו כאן קטעים מהסיקור התקשורתי. וניתן לפרש זאת כך: הסדרה מתכוונת להשתמש באותם אלמנטים החורצים גורלות בין כותלי בית הדין - אופן הצגת הנרטיב (בשחור-לבן או בצבע); באיזו תקופה מתנהל המשפט (בפילם או בצילום דיגיטלי); וכיצד יתועד המקרה בתקשורת (בסיום כל פרק מוצגים קטעי ארכיון מהסיקור הטלוויזיוני). הכל על מנת לספר לנו על הזוג אדוארדס, אך הפעם לא כדי שנהיה לשופטים ונחרוץ גורלות, אלא כדי שנכיל את המורכבות של המציאות. אנחנו כבני אדם אמנם מעדיפים את הדרך הקלה: כמה שהחיים יותר בינאריים - מה טוב, אך כפי שנועה קירל כבר אמרה לנו מזמן, לא הכל שחור-לבן. הפתיח, כמו גם הסדרה כולה, מבקשים מאיתנו להרחיב את אופקינו, את הקיבולת שלנו, את יכולת ההכלה של המציאות הרבודה שבה אנו חיים.
שבירת הקיר הרביעי המתבטאת בפנייה ישירה של דמויות אל המצלמה ובהצגת אחורי הקלעים, ורפרור מבעי לסרטי מערבונים (שהדמות הראשית אובססיבית אליהם) בבימוי, בעריכה ובמוזיקה – לאורך ארבעת פרקי הסדרה, נשזרים האלמנטים הללו באופן שנדמה כמעט רנדומלי. לעתים הסיבה ברורה, לפעמים נעלמת מהעין, לרוב פשוט דורשת עוד מחשבה. נכון, יש כאן עומס, ונכון, זה לא לכל אחד. אולי זה בעוכרה של הסדרה, כי זה עלול להתיש, אפילו להתנשא. אך לרוב זה נעשה בחן. "סודות בחצר האחורית" מעבירה לנו את המסר שלה בלי לקרוא לזה מסר. היא לא דידקטית, היא מסוגננת, כלומר מחביאה היטב את הגלולה המרה בתוך מנת שף.
שוב, זה לא לכל אחד. אבל מה שמקל על הביס רווי הטעמים הוא המשחק המשובח. אני רוצה להתרגש מקולמן ות'יוליס כזוג, אבל אני לא יכולה להתאפק מלהתרגש קודם כל מקולמן בנפרד. אמאל'ה, מה זה האישה הזאת? מי המציא אותה? היא לובשת על עצמה את הדמות באופן מוחלט עד שאין שמץ לכך שמדובר בשחקנית, היא מעוררת אמפתיה עם קורטוב סלידה נדרש, היא מצחיקה בטבעיות ובלי מאמץ וברגעים הנכונים היא מרגשת בצורה בלתי רגילה. ולצידה, ת'יוליס. אמנם סגנונו מזכיר תפקידים קודמים שלו, אך הוא מסוג השחקנים שעושים את "אותה דמות" ופשוט עושים זאת כל-כך טוב, שזה בכלל לא משנה. זו האיכות שלו כשחקן, הוא ממציא את הדמות בדמותו. וכצמד הם פשוט אמינים ועובדים בהרמוניה מושלמת. נראה כאילו השניים למדו באותו בית הספר למשחק לדמויות פריקיות – בדיוק כפי שנדמה שסוזן וכריס, הדמויות אותם הם מגלמים, התאימו אחד לשנייה ולא בדיוק התאימו לעולם החיצון.
האג'נדה של הסדרה ברורה. אבל בזמן שמובן מיהם "הטובים" – כשזה מגיע ל"רעים", היא קצת מתבלבלת, ומתקשה להציג את המערכת כחולה וקלוקלת. ההומור הבריטי היבש באמצעותו מונגשים חוקרי המשטרה מהנה ומקליל את הדרמה הכואבת, אך נדמה כמו בחירה מעט מתחמקת. בנוסף, ישנו ניסיון מעט צורם ליצור קווי דמיון בין דמות החוקרת הראשית של המקרה, לה היסטוריה עם אב שיכור, לבין הדמות הראשית בגילומה של קולמן. בסופו של דבר אותה שוטרת משתלחת בחדרי החקירה במואשמת ללא רחם. כך שמכל ניסיונותיה של הסדרה להציג מציאות רבת רבדים, עמדתה מול המקרה המדובר ידועה לכל.
ככל הנראה במרתפי מחלקות משטרה ברחבי העולם מעלים אבק אינספור תיקים שדומים לזה של הזוג אדוארדס - שהיו עסיסיים, הסעירו את התקשורת והציבור לרגע, ומאחוריהם סיפורים מסמרי שיער על התעללות במשפחה, עיוורון המערכת מול החלש, וגזירת דינם של אזרחים שאולי עוול בכפם, אך לחברה לא הייתה המסוגלות לראות את העוול המקדים שנעשה להם, והביא אותם למעשים נואשים. "סודות בחצר האחורית" עושה חסד עם מקרה אחד שכזה, ובדרכה הייחודית, כאילו מספרת מחדש את סיפורם של כל אלו שהמציאות העגומה חרצה את גורלם הרבה לפני שמצאו את עצמם נשפטים למאסר עולם. ואתם יודעים מה? גם ללא כל הפרשנות הזו, מדובר פשוט במיני-סדרה קולחת, חכמה, מהנה לצפייה, שהיא ממתק יוצא דופן לשוחרי טלוויזיה קולנוע, ומעל הכל לצופים שמעריכים את אומנות הסיפור.