"היה סגר והייתי צריכה משהו לראות", מצאתי את עצמי מצטדקת לא פעם, על בסיס "הייתי צעירה והייתי צריכה את הכסף", בניסיון להסביר איך ולמה בדיוק צפיתי בכל העונה הראשונה של "המכשף" בנטפליקס. ואכן, קצת כמו ימי תחילת המגפה עצמם, גם חוויית הצפייה ההיא מרגישה לפעמים יותר כמו חלום ממש מוזר שחלמתי. בשלב מסוים הכל היה גרוע ותמוה בקטע כמעט קומי, ונדמה לי שפשוט התמסרתי לתחושה שאני צופה בתכנית מערכוני נונסנס בכיכובו של חתיך כסוף שיער, עם חתונות קיפודים ודברים כמו "חוק ההפתעה" שנשמעו ונראו כמו משהו משעשועון קוריאני מופרע.
ועדיין ראיתי הכל, ועדיין התייצבתי מול המסך בסוף השבוע האחרון עם עליית העונה השנייה מתוך סקרנות אמיתית: לאן בדיוק הם מתכוונים לקחת את הקרקס הזה, שענקית הסטרימינג שפכה עליו תקציבי ענק? האם עוד אפשר להציל את סאגת הפנטזיה השאפתנית או שגם היוצרים מתכוונים כבר לזרום עם ההזיה שהתפלקה להם? התשובה, כפי שעולה מארבעת הפרקים הראשונים, נמצאת איפשהו באמצע. על פניו זו הנוסחה שהייתי ממליצה עליה, ואיכשהו - ספוילר - זה עדיין לא לגמרי עובד.
ל"המכשף" יש מפרט טכני מבטיח ואטרקטיבי עבור חובבי הז'אנר: מפלצות, חרבות, קסמים וממלכות. יש בה גם סקס, עירום, קללות ודם - כל המרכיבים הנחוצים להתקנת תחליף "משחקי הכס" סביר בהחלט, מהסוג שכל גוף תוכן עדיין מנסה להתארגן עליו בדחיפות. המסקנה הפשוטה מ"המכשף" (כמו גם מ"מחזור כישור הזמן" של אמזון פריים) היא ששום תפאורה ימי-ביניימית מושקעת לא מגיעה בילט-אין עם תסריט מעניין ודמויות מורכבות, וזו בהחלט מתחילה להסתמן כבעיה.
ובכל זאת, המצב קצת יותר טוב בעונה השנייה. למעשה, עכשיו כבר ברור שהעונה הראשונה תפקדה כמעט לגמרי על תקן אקספוזיציה מוגזמת ומסורבלת שזרקה כמה צירי זמן שונים בערימה וציפתה שנבין מה היא רוצה. בעונה הזאת הכל מתרחש בסדר כרונולוגי (אני יכולה רק לקוות) ומקבל מסגרת של סיפור חניכה, שבהחלט הולמת יותר את מהלך האירועים: גראלט מריוויה (הנרי קאוויל), גיבורנו בעל המבט הכתום החודר, מלווה ומכשיר את הנסיכה סירילה (פרייה אלן) - ילדה מעצבנת כמיטב המסורת של דמויות מהסוג זה - בדרכה לגלות את כוחה העצום ו… להושיע את היבשת משואת העם האלפי או משהו כזה?
בינתיים גם הקוסמת ינפר (אניה צ'אלוטרה), שכישוף האש הדרמטי שלה בסוף העונה הקודמת גזל ממנה את כוחות הקסם אבל דווקא שיפר קצת את כישורי המשחק שלה, מיטלטלת ברחבי היבשת במטרה לא לגמרי ברורה. בדרך יש כמה מפלצות שנעות על הציר שבין מפחידות ברמת "הטינה" למגוחכות ברמת "הזמר במסכה", והכל מקבל טון מעט אפל וקודר יותר. לא בטוח שזה דבר טוב, כי הכוח של "המכשף" הוא דווקא ברגעים שבהם היא לוקחת את עצמה פחות ברצינות ונהנית מהגרוטסקיות המופרעת שמאפיינת אותה, בין אם זו הנטייה המובהקת להומור מבוסס ריחות גוף או הרפרנס המטא-רפלקסיבי החמוד בו עובד נמל מתלונן בפני הפייטן שהשיר האחרון שלו היה מסובך מדי ו"רק בבית הרביעי הבנתי שיש צירי זמן שונים".
החולשה שלה היא, כאמור, בדמויות עצמן (בסדר, גראלט אמור להיות חסר אופי על פי הכשרתו כמכשף, מה התירוץ של השאר?), והבסיס הרופף הזה לא מאפשר מעורבות רגשית אמיתית והיסחפות עלילתית. מה גם ש"המכשף" כמעט חצופה בפריוויליגיית הזמנים שהיא נוטלת לעצמה - לא רק שקיבלנו עונה שלמה של אקספוזיציה, העונה השנייה גם מזכירה שכל פרק אורך שעה. שעה! שישים דקות שלמות! לסיום, נאמר זאת כך: רוצים לראות סדרה שמבוססת על משחק מצליח, מתרחשת ביקום דמיוני, כוללת יצורים משונים, גיבורים אמיצים, קסמים, מאבקי כוח ואלגוריות חברתיות - וכל זה ב-45 דקות? רוצו לראות "ארקיין" ("Arcane"), גם היא בנטפליקס. "המכשף" יכולה לחכות לסגר הבא.