לא משנה איזו סדרה תעלה לכם לראש כשתשמעו את צירוף האותיות HBO, היא כמעט בוודאות שודרה שם בימי ראשון. מ"הסופרנוס", "סקס והעיר הגדולה" ו"עמוק באדמה", דרך "משחקי הכס", "יורשים" ו"אופוריה" ועד ללהיטים טריים יחסית כמו "האחרונים מבינינו", "התעשייה" ו"הפינגווין" - ימי ראשון של HBO הם פסגת הפרסטיז' הטלוויזיוני. אבל מה קורה בימי שישי?
אם תשאלו קהל מצומצם אך נאמן, שמורכב לרוב מחובבי קומדיות קצת מוזרות ומונה אחוז לא מבוטל של מבקרי טלוויזיה, ימי שישי של HBO הם-הם המשבצת לשים לב אליה: "המדריך לחיים בניו יורק" ומפעלות חוליו טורס ב"לוס אספוקיס" ו"פנטזמאס" הן רק חלק מהדוגמאות מהשנים האחרונות לסדרות ששודרו ברשת הפרימיום בימי שישי בערב, שייטו מתחת לרדאר ואז מצאו את עצמן ברשימות סיכומי השנה והעשור. ימי שישי הם ההזדמנות של HBO לשחרר את החגורה, להיות בית ליצירות מעט יותר מקוריות וגם לשדר תוכן לואו-קוסט שלא דורש חוזי טאלנט או דרקונים ולהבות. מה כבר יכול להשתבש? ל"זאת פלורידה, אחי" ("It's Florida, Man") יש כמה מהתשובות.
ב"זאת פלורידה, אחי", שמשודרת בישראל ב-yes ,HOT וסלקום TV, היוצרים מארק הרוויק וג'ף טומסיק מציגים מיקס טלוויזיוני שמעט מאוד אנשים מתנסים בו: מצד אחד דוקומנטרי, מצד שני קומי. הבסיס הוא המם הידוע על "פלורידה מן", שלכנות אותו ככה קצת יעשה לו הנחות כי הוא בכל זאת מעוגן במציאות - תושבי ותושבות פלורידה הם האמריקאים הכי פחות אפויים באמריקה, ומדורי ביזאר אינטרנטיים חיים כבר שנים על השטויות הדפוקות שהם בוחרים לעשות. ב"זאת פלורידה, אחי" מתיישבים מדי פרק גיבוריו האמיתיים של סיפור אחר, ובין ריאיון אחד למשנהו משחזרים את הסיפור שחקנים שראיתם פעם איפשהו.
כיאה להפקה שפועלת בזרוע הלואו-קוסט של HBO, משתתפי "זאת פלורידה, אחי" מגיעים מדרג סלבריטאי נמוך למדי ויהיו מוכרים בעיקר למעריצי עומק של קומדיה אמריקאית: סם ריצ'רדסון ("ויפ"), אגו נוודים ("סאטרדיי נייט לייב"), אנה פריס ("מת לצעוק"), סיימון רקס (שוב "מת לצעוק"), ג'ייק ג'ונסון ("הבחורה הטובה") וג'ון גרייס ("הלוטוס הלבן"). פרק אחד מספר על בחור שהיה זקוק לכסף ומצא את עצמו מתבקש לכרות שלוש אצבעות מרגלו של אדם זר, ולאכול אותן. אחריו - בארבעה מתוך ששת פרקי הסדרה שנשלחו מראש לביקורת - מגיעים הסיפורים על הבחור שדווקא איבד יד לאחר תקיפת תנין, בת הים שהסתכסכה עם מכשפה וסיפור הנקמה שהסתבך בגלל רוטב לספגטי. פרקי האנתולוגיה רחוקים מלהיות אחידים ברמתם, אבל לפחות המשתתפים אחידים בטיפשותם.
מפתה להגדיר את "זאת פלורידה, אחי" כעוד מקרה שבו אחת הסדרות הטובות של השנה מסתתרת מתחת לרדאר - רק שבניכוי פרק הבכורה המצוין, התואר הכי נדיב שאפשר להצמיד לה הוא "מפתיעה", שזה גם לא רע. מאחר שהפורמט נשען על ראיונות עם האנשים האמיתיים מהסיפורים, בהפקה נאלצו מן הסתם להסתפק בתפריט מצומצם למדי של תחקירים לטובת הפרקים, וזה ניכר: למעט פרשת שלושת האצבעות ההיא, הפרקים הבאים של "זאת פלורידה, אחי" לא מספיק מפותלים ודפוקים בשביל הדרישות שלה. אבל זו כבר בעיה של פלורידה עצמה, שהרגילה את צרכני התקשורת לסיפורים מטורפים ומופרעים פי כמה וכמה. עבור הצופה הממוצע, שבטח ירצה לוודא את רמת האמינות של הסיפורים למרות שמדובר בפלורידה, הסדרה של הרוויק וטומסיק עדיין מספקת מנה נאה של הומור וביזאר.