קנדל רוי לחוץ. הוא עומד לבדו מול המראה בחדר האמבטיה הנעול, מחליק קמטים בלתי נראים בז'קט, מתרגל נשימות. מחוץ לחדר עומד גרג, מנסה להבין אם הכל כשורה. קרולינה, אשת יחסי הציבור, הודפת שיחות טלפון, בשעה שבחדר הסגור נכנס קנדל בחליפתו לאמבט הריק וגולש אל קרקעיתו, שוכב בו כמת, כמו אדם שהיה רוצה להטביע את עצמו - אבל לא מסוגל להצליח אפילו בזה.
במקביל, צמד מסוקים מרחף בשמיים. שני מסוקים, שבעה נוסעים בבטניהם, אבל רק אדם אחד שולט בפריים: לוגאן רוי, שמתבונן החוצה מבעד לחלון על הארץ שפרושה למרגלותיו, מביט עין בעין בפסגות ההרים ואז שולח מבט אל האופק. נדמה כי למרות הסיום הדרמטי של העונה השנייה, שני גיבורי "יורשים" נמצאים בדיוק במקום שבו היו קודם לכן: קנדל מתוח, ירא עד אימה מתגובת אביו, על סף התמוטטות עצבים; לוגאן עדיין בעמדת עליונות, נושם אוויר פסגות.
זו טעות. בעוד רגע לוגאן יצלול כשהמסוק ינמיך טוס, ישלוף גלגלים וינחת על הקרקע. קנדל יעשה (מחוץ לתמונה) את המסלול ההפוך: יעלה משאול תחתיות הקרמיקה, יקום, יזדקף על רגליו. לוגאן, יתברר, סר וזעף. הוא יתרחק מפמלייתו המבולבלת, יתעלם מהוגו בשדה התעופה, ישאל את רומן בגסות אם הוא רוצה לבצע בו מין אוראלי. וכשדלת אחת תיסגר - דלת הוואן שמבודד את לוגאן מאנשיו - דלת אחרת תיפתח: קנדל יצא מחדר האמבטיה לא כרוח רפאים אלא כרוח סערה. הוא לא העבד שקיבל חרב ונזרק לתוך הקולוסיאום, אלא האריה הרעבתן ששער הברזל נפתח בפניו והוא נכון להתנפל על הטרף. לטס פאקינג גו, הוא אומר לגרג ולקרולינה. זמנים חדשים ב"ווייסטאר רויקו".
לפני שנתיים טענתי כאן כי לא רק ש"יורשים" היא הסדרה הכי טובה בטלוויזיה (ושג'רמי סטרונג צריך לזכות באמי - כפי שאכן קרה), אלא שהיא גם היורשת האמיתית של "משחקי הכס" (שלא הייתה לרגע הסדרה הכי טובה בטלוויזיה, אבל מובן שהייתה המצליחה, החשובה והמשפיעה שבהן). בשעה שכולם חיפשו את מטבע דרקון הזהב מתחת לפנס של סדרות הפנטזיה, צצה סדרה ריאליסטית לחלוטין והוכיחה שדווקא בה יש את הגרעין הדרמטי המרתק שהפעיל את "משחקי הכס" - מלחמה חסרת עכבות על כוח שהיא, במידה רבה, תזקיק ההיסטוריה של המין האנושי.
אבל בין שתי הסדרות היה הבדל עלילתי מהותי לא פחות מההבדלים בז'אנר או בקנה המידה. "משחקי הכס" סילקה את רוברט באראת'יאון מכס הברזל במהלך עונתה הראשונה והציגה משחק כיסאות אכזרי בין בתי אצולה, שבו המושב מחליף ישבנים בכל פעם על רקע תזמורת הלוויות. "יורשים", לעומתה, נפתחה בהכרזתו של לוגאן (בריאן קוקס) שהוא לא מתכוון להרפות את לפיתתו מהמסעדים, גם לא כאשר הוא נראה חולה, מבולבל ומשתין על השטיח באמצע הלילה. זה משחק כיסאות מסוג שונה לגמרי, כזה שמתנהל לצלילי מוזיקה הנעולה בלופ סביב כיסא שלא מתפנה. לימבו של מיליארדרים.
העונה השלישית, כך מסתמן, מקדמת עוד יותר את "יורשים" אל המחוזות הברוטליים של קודמתה בתפקיד סדרת הדגל של HBO. הציר הנרטיבי המרכזי של העונה הראשונה - מהלך הדחתו של לוגאן על ידי קנדל - יוצא מן החשכה הקונספירטיבית שבה התנהל והופך לקרב חזיתי בין שני מוקדי הכוח של הסדרה. זה לא מקרי שסטרונג וקוקס היו שני מועמדי הסדרה לפרס השחקן הראשי הטוב ביותר בטקס האמי; צאצאי רוי האחרים, כבודם ושאפתנותם במקומותיהם מונחים, הם עדיין שחקני משנה בדו-קרב אדיפלי שנחשף כעת במלוא עוצמתו וכיעורו.
תכונה משותפת: חוסר רגישות
זה לא פשוט לרצוח אב. לאדיפוס לקח שנים להגשים את קללת המלך פלופס, לטיריון לאניסטר נדרשו ארבע עונות מלאות לפני שהציב את אביו מול רובה קשת, נפתלי בנט היה צריך למעלה מעשור ומחצה כדי להשתחרר מצילו של בנימין נתניהו. אי אפשר היה לצפות שזה יהיה פשוט יותר עבור קנדל, גבר אכול חרדות ואשמה במסע התבגרות מתמשך, אדם שכל אישיותו היא פידבק ליד המלטפת/מלקה של אביו.
אבל קנדל, כאמור, ניסה לעשות זאת מהרגע הראשון. בעוד שכולם ממרפקים זה את זה במרוץ לירושה העתידית - מה שנראה להם בהתחלה כמרוץ ומתגלה כמרתון - קנדל הבהיר מיד שהוא לא מתכוון להעביר את הזמן במשחקי סופטבול עד שאביו יואיל בטובו לפרוש. כשלוגאן הודיע למשפחה שהוא לא מתפנה, קנדל הפגוע וההמום ניסה לשכנע את רומן (קיראן קאלקין) ושיב (שרה סנוק) להתייצב מול אביהם. הם דחו אותו בביטול ("אפשר לחשוב על זה?", אמר רומן, ומיד המשיך: "חשבתי על זה. לך תזדיין"), אבל זה לא גרם לקנדל לגנוז את התוכניות. לכל היותר, זה גרם לעיכוב, לסיבוכים ולעוד כמה חזיתות פנימיות שמולן היה עליו להתמודד.
הוא נכשל, פוטר, חתך (זמנית) את קשריו עם המשפחה, ניסה שוב, ונאלץ לוותר כשהסתבך בהריגה תחת השפעת סמים. את העונה השנייה העביר קנדל בניסיון כמעט מכמיר לב בעליבותו להוכיח שוב נאמנות לאביו, לפני שהתהפך שוב ופתח בניסיון הנוכחי, הפומבי והאגרסיבי, להדיח יו"ר דירקטוריון מכהן.
(ספוילרים מכאן ואילך)
אחרי שתי עונות שבהן בני משפחת רוי החזיקו את הסכינים מתחת לשולחן האוכל המשותף, "יורשים" חוצה לראשונה את הבית לשניים. הסירוב של קנדל ליפול על חרבו, ואז ההחלטה שלו לכוון את החרב אל לוגאן ולהעיד עליו כמי שהוביל את טיוח הפרשות הפלילית בתאגיד, הייתה הכרזת מלחמה (ואם אתם לא בטוחים, הקשיבו ללוגאן ששואג על פרנק: "זו מלחמה!"). ניסיון גישוש ראשוני להפסקת אש עולה בתוהו, אם להתנסח בעדינות ("אני אטחן את העצמות שלו כדי לאפות לעצמי לחם", אם להתנסח בלוגאניות), ושני המחנות נערכים לקרב עם הצעד המתבקש: גיוס מילואים.
על פניו, המערכים לא נראים שווי-כוחות, ונדמה כי תבוסתו התורנית של קנדל תגיע עוד לפני שנספיק להגיד "חזיר על הרצפה". לוגאן הוא הפטריארך שעדיין מחזיק כמעט את כל המשפחה תחת חסותו, בעל השליטה ובעל הממון, המייסד/יו"ר/מנכ"ל/אלוהים של התאגיד, איש חזק ומקושר עם קו ישיר לבית הלבן, וגם מי שנהנה מיתרון פסיכולוגי מובנה ומובהק על בנו. קנדל, שגם מסכה שחורה של "משחק הדיונון" לא תצליח להסתיר את הפחד שבעיניו, עומד מנגד כמעט בגפו; קרולינה (דגמרה דומינצ'יק) מגורשת מהצוות רק משום שהיא מעזה להטיל ספק בחוקיות המהלכים, והוא נשאר עם גרג (ניקולס בראון), שגם בחלוף שתי עונות בתאגיד מתנהל כמתלמד ביום אוריינטציה ("האינטרנט גדול, לא הצלחתי לקרוא הכל"), ועם העוזרת האישית ג'ס (ג'וליאנה קנפילד). איפה הם ואיפה הקונסיליירים המשופשפים והערמומיים של לוגאן. לקנדל אין אפילו משרד; את חדר המבצעים הזמני הוא פותח תוך השתלטות עוינת על בית פרודתו ראבה (נטלי גולד), מזכיר בכך שהוא חולק עם אביו לפחות תכונה אחת: חוסר רגישות.
האימה שלהם, העונג שלנו
כדי לשנות במשהו את מאזן הכוחות, קנדל צריך לא רק להתחזק, אלא גם להחליש את יריבו. לכן, כמו היה נתניהו רגע לפני שגנץ מקים ממשלה, קנדל יוצא לגייס עריקים. הראשונים על הכוונת הם ג'רי (ג'יי סמית'-קמרון) ופרנק (פיטר פרידמן): האחת אשת אמונו של לוגאן, השני - איש חוסר-אמונו, נכס בחשיבות עליונה שאוצר בראשו ידע רב-שנים על החברה ואולי יכול לפעול, לעת עתה, כסוכן מעבר לקווים.
ג'רי מסננת את השיחה - היא על הקו עם הבית הלבן, וממילא חכמה מכדי לנהל מתוך החמ"ל שיחה מעוררת חשד עם האויב. אלו בדיוק הכישורים שיהפכו אותה בתוך זמן קצר למועמדת המובילה למנכ"לות. פרנק, לעומתה, עונה. הוא החוליה החלשה; הוא ממילא איבד את הסיכוי להחליף את לוגאן. מכל מי שנותר ב"ווייסטאר", נדמה שלפרנק - שנזרק מתפקידו כדי לפנות מקום לרומן עוד בפרק הראשון של הסדרה ופוטר שוב לאחר ההצבעה נגד לוגאן בדירקטוריון - יש את הבטן המלאה מכולם על הבוס. את הבוז וגסות הרוח שבהם נוהג בו לוגאן הוא יכול להמיר במערכת היחסים הכושלת, אבל המכובדת, עם קנדל. "עשיתי את זה בשבילך, בשבילנו", אומר קנדל לפרנק. זו לא רק הצעה לתפקיד בחברה החדשה, אלא גם קריאה לשותפות גורל.
אבל המהלך המנצח של קנדל לא מגיע מפרנק, וגם לא מג'רי או משיב שמסרבת להגיב, אלא מהתוספת החדשה הראשונה של העונה: עורכת הדין המבוקשת ליסה ארתור (סנה לאת'ן מ"פגע וברח"). וב"מבוקשת" הכוונה היא, בראש ובראשונה, למבוקשת על ידי לוגאן. כששמה של ליסה עולה כמי שתיטיב לייצג את לוגאן ("אישה תהיה מצוינת, יהיה נהדר להשיג את האמינות שלה", מנסחת ג'רי את ההיגיון שמשמש היטב נאשמים בעבירות מין), טום (מת'יו מקפיידן) מציע את שיב, חברתה (בקרוב לשעבר) של ליסה, כשדכנית. טום, שהאהבה שלו לשיב נתקלת בקרירות מעוררת מבוכה (הפרידה שלהם בשדה התעופה נחתמת במחווה מגושמת של שליחת נשיקה באוויר, למרות שהם עומדים זה מול זה), משוכנע שהוא דוחף את אשתו מהחלון רק כדי שתעוף אל קומת המנכ"ל. למעשה, הוא פשוט משליך את השאיפות שלו אל מותן: ליסה מסרבת להצעה, ובכך חותמת "נכשלה" על גיליון הציונים של שיב ומסירה את שמה מרשימת המועמדים להחלפת לוגאן בטווח הזמן המיידי.
וכמו להוסיף חטא על פשע, מתברר כי לא רק שליסה מסרבת ללוגאן; היא כבר במגעים עם קנדל. זה מרתיח את דמו של לוגאן, שרושם הפסד ראשון בקרב ישיר מול בנו ומתחייב למחוץ אותו כמו מפלצת. אבל בינתיים, זו מפלצת במנוסה.
לוגאן, שנוכחותו מאפילה על "יורשים" כמו הר געש, נמצא לראשונה בתולדות הסדרה במגננה אמיתית (הפרק נקרא "פרישה"). זו לא הפעם הראשונה שבה הוא מתמודד עם מהמורות, אתגרים וניסיונות הפיכה, אבל זו הפעם הראשונה שבה הוא נראה, ולו לפרק אחד, בעמדת נחיתות. הוא נמלט לסרייבו, מקום שבו אין לו אפילו חדר משלו כדי "לאכול זין במשך שלוש שעות ברציפות". התסריטאים, באמצעות פאנל הפרשנים הפנימי, מקפידים להשאיר את תמונת הסיכויים מעורפלת: שיב מאמינה ש"הוא גמור", רומן מנסה להבין לאן נושבת הרוח, פרנק מזכיר שלוגאן הוא הקאמבק-קיד שנחלץ מכל משבר, וקרל טוען שהפעם זה "31 טעמים של פאק".
למעשה, זו הבעיה הגדולה של ג'סי ארמסטרונג, יוצר הסדרה; כמו פרנק, התרגלנו לראות בלוגאן גיבור-על ("להיות עשיר זה כמו להיות גיבור-על, רק יותר טוב", אמר פעם טום), ובקנדל - קושר כושל סדרתי. גם אסון משפטי-יחצ"ני-כלכלי קולוסאלי כמו זה שמתגלגל כעת לפתחו של לוגאן והודף אותו עד מזרח אירופה נדמה רק כמחסום דרכים זמני שייעקף עד סיום העונה, בוודאי כשזוכרים מה יש ללוגאן ביד: מידע מפליל על קנדל ומותו של נער הקייטרינג. בעונה הקודמת קיימו ביניהם השניים מאזן אימה, והפרת המאזן פירושו אימה. למרבה השמחה, האימה של משפחת רוי היא העונג של כולנו.