העולם עוד לא יודע לעכל א.בינאריות מגדרית. האמונה הרווחת היא שהתעסקות טלוויזיונית מוגברת בא.בינאריות מגדרית - שמאפיינת במיוחד את השנה האחרונה - היא טרחה מיותרת, טרלול פרוגרסיבי. רובנו כבר מקבלים בזרועות פתוחות (הן על המסך והן בחיים עצמם) את חברי הקהילה הגאה ההומואים, הלסביות והטרנסים, שבורחים מההגדרות שנולדו לתוכן ונמצדים להגדרות חדשות; אבל היעדר ההגדרות, הנזילות והמרדנות, אפילו האנרכיזם, שמוטמעים במהות של הא.בינאריות מפחידים אותנו: הפחד מההתרחקות מהמסורתי, מהפיכתו של המסורתי לפחות ופחות רלוונטי.
אבל יכול להיות שהדברים הרבה יותר פשוטים מזה. זה מבאס מאוד, אבל יכול להיות שאנחנו פשוט מתעייפים מאקטיביזם, מתעייפים מאנשים שנראה שהם לא יותר מאשר התגלמותו של מאבק שלא מספיק חשוב לנו באופן טבעי. המלחמה למען נראות א.בינארית על המסך היא מלחמה חשובה, ובדיוק בגלל זה צריך לוודא שיוצרי הטלוויזיה מנהלים אותה בצורה יעילה, שלא תשיג בטעות את התוצאה ההפוכה. העולם לא יצליח לעכל נוכחות א.בינארית אם הדמויות הא.בינאריות על המסך יהיו חדגוניות, וכאלה שלא מעוררות שמץ של הזדהות: תחשבו, לצורך העניין, על ההבדל בין קרניבור עקשן שיקרא פוסט של טבעוני בפייסבוק (הוא יתרגז, מן הסתם) לבין קרניבור עקשן שישב עם טבעוני לשיחה ממושכת, אחד על אחד (אולי הוא יצליח להסיר את המגננה).
אבל אם נחזור לענייננו. הדמות הא.בינארית הבולטת של השנה הייתה כמובן דמותה של צ'ה דיאז ב"פשוט ככה", החידוש של "סקס והעיר הגדולה" (דמות שלא נכתבה על ידי אדם א.בינארי, יש לציין). היא הייתה יותר מעוררת אנטגוניזם מאשר מעודדת קבלה והכלה - פשוט כי היא הייתה דמות פלקטית ומעצבנת, ולא היה בה יותר מסך כל מאפייניה (הקלישאתיים, יש לומר) הא.בינאריים. הדמות של קאל מ"חינוך מיני", למשל, הייתה ללא ספק מעצבנת הרבה פחות מצ'ה דיאז; היא הייתה כלי מצוין לתיווך לקהל הרחב את ההתמודדויות שעוברים.ות צעירים.ות א.בינאריים, והמסרים האלה הועברו בסצנות מרגשות באמת. אבל עדיין, היא לא זכתה לקו עלילה שאיננו נוגע לא.בינאריות שלה.
מהותם של אנשים א.בינאריים מורכבת בין השאר מהיותם א.בינאריים אבל לא מסתכמת שם - וזה בדיוק מה ש"סוג של", הקומדיה הקנדית החדשה שנחתה השבוע ב-HOT וב- yes, מתיימרת להבהיר, ובסך הכל עושה עבודה טובה. הסדרה, שנוצרה על ידי הקומיקאי.ת הא.בינארית בילאל באיג (שגם מככבת בה), עוקבת אחר סבי מחבוב – צעיר.ה קנדי.ת שלא מרגיש.ה שהיא ממצה את עצמו.ה לחלוטין. סבי מזגזג.ת בין עבודה כברמנית בבר-בית קפה להט"בי מקומי לבין עבודה כמטפל.ת לויולט והנרי, ילדיהם הצעירים של ההורים הקרייריסטים פול ובסי. בו זמנית, הוא מנסה לתחזק קשר חברי קרוב עם סבן, בת בריתו.ה הקווירית מאז הילדות; לנווט בתוך מערכת היחסים עם לואיס, גבר לבן, סיסג'נדר וסטרייט שמתנסה לראשונה ביחסים קוויריים; ולהסתיר את זהותו.ה הא.בינארית מאמו.ה הפקיסטנית השמרנית.
דמותה של סבי מתמודדת עם מורכבויות שנוגעות לזהות א.בינארית בעולם בינארי (כאן, צריך לומר שהסצנה בה הוא.י נאלצת להיחשף בפני אמו.ה עשויה כמעט בשלמות). אבל שלא כמו צ'ה דיאז או קאל, הדמות של סבי מתמודדת גם עם מורכבויות אחרות - האשמה שבלאכזב חברה, ההתנגשות בין הגשמה עצמית לבין עזרה לאחרים, הקושי להיות במצב פגיע ולהיפתח באמת. לפעמים הא.בינאריות היא פשוט נון אישיו. במובן הזה, הפוליטי, "סוג של" עושה עבודת קודש – שכן היא סוף סוף מביאה למסך דמות א.בינארית שאיננה דמות משנית שנוצרה כדי לסמן וי, אלא היא-היא גיבורת הסיפור. משתמע מכך ש"סוג של" איננה סדרה טרחנית (כן, למרות שיש בה דמויות מכל מוצא אתני או נטייה מינית אפשרית), וניכר שכתיבתה לא הייתה מטלה מעיקה עבור מי שעומדים מאחוריה.
גם כשהיא מציפה נושאים טעונים, הסדרה קלה ונעימה לצפייה: שמונת הפרקים של "סוג של" הם בני עשרים דקות בלבד, בחירה מרעננת בעולם בו 70 דקות זה אורך לגיטימי של פרק בסדרת טלוויזיה. אבל בלי לבטל את חשיבותה בנוף הטלוויזיוני, חשוב לומר של"סוג של" לא חסרות בעיות, ויכול להיות שחלקן נובעות ממגבלת הזמן שלה. חלוקת הקשב של הסדרה לכל קווי העלילה שהיא פתחה משונה ולא מאוזנת: בעוד חלק מהסיפורים שהיא מספרת מפורטים ורבודים, חלקם מרושלים ולא מוגמרים.
קו העלילה הבולט לאורך הסדרה הוא קו העלילה של משפחת קנאקו באואר, שלילדיה סבי משמש.ת כאמור כמטפל.ת. בשלב מוקדם של הסדרה בסי, אם המשפחה ומי שהפכה לאורך הזמן גם לידידה קרובה של סבי, עוברת תאונת דרכים קשה ומאושפזת - כשהיא מורדמת ומונשמת - בבית החולים; הפרקים שלאחר מכן עוסקים בהרחבה בהתמודדות של המשפחה ושל סבי עם האשפוז. חוסר האונים של פול וניסיונותיו הכושלים לייצר יציבות בימים של כאוס מייצרים את כמה מהרגעים היפים והכואבים ביותר בסדרה, והיעדרותה הזמנית של בסי מוציאה מבני המשפחה רגשות שלא יכולנו לנחש שקיימים בהם (זה כנראה הרגע לציין שהנרי, הילד הלכאורה-אפאתי ובפועל-קשוב, הוא ממתק טלוויזיוני של ממש).
אבל העיסוק בקנאקו-באואר'ס ובאינטריגות הפנימיות שלהם הופך לכה נרחב, שלעיתים הוא גורם לנו לשכוח מי באמת הדמות הראשית בסדרה הזו (ולשכוח שלאותה דמות יש עבודה נוספת, בבית הקפה). ברור שסבי היא, באיזשהו מקום, חלק אינטגרלי מהמשפחה, וברור שחלק מהיופי בסדרות טלוויזיה (כמו בחיים) הוא הגמישות שלהן, היכולת שלהן להתפתח ולהתעצב תוך כדי תנועה. במקרה של "סוג של", לעומת זאת, קווי העלילה המושקעים יותר באו על חשבון אחרים שיכולים היו להיות מעניינים ומרגשים באותה מידה – כמו למשל מערכת היחסים של סבי עם אמו.ה, שהלוואי והייתה מקבלת יותר זמן מסך. אבל המחדל העיקרי של "סוג של" הוא סיפור הזוגיות המעורערת של סבי ולואיס, שלוקה בחסר. סצנת הריב שלהם - שפותחת את הפרק הראשון של הסדרה - הייתה משונה, מאולצת ואובר-דרמטית, ודמותו של לואיס נשארת תמוהה ותקועה גם לאורך הפרקים הבאים.
בסופו של דבר, "סוג של" לא מממשת את הפוטנציאל שלה. היא לא מספיק מצחיקה ולא מספיק מסעירה בשביל להפוך לסדרה זכירה במיוחד בתוך הז'אנר שאליו היא משתייכת (אפשר לקרוא לו ז'אנר ה"סדרות על החיים הקטנים של מילניאלז עירוניים"). אבל לצד החסרונות שלה, מתקיימות בה גם כמה הברקות שלא יהיה הוגן להתעלם מהן; זה אולי לא מספיק כדי להפוך אותה למצטיינת, אבל זה די והותר בשביל שתקדישו לה שעתיים וחצי מהזמן שלכם.