להיפרד מסדרה אהובה זה גם ככה עניין אמוציונלי, אבל כשמדובר בסדרה כמו "בוג'ק הורסמן", שהתגלתה במהלך העונות כיצירה שוברת לב וכזו שנוגעת בתהומות העצב האנושי, הפרידה אפילו יותר מורכבת, כי היא מלווה בחשש מהמסקנה הסופית, אם בכלל יש אחת כזאת, ומה היא אומרת על החיים שלנו. "בוג'ק הורסמן", כמו רוב היצירות התרבותיות הגדולות בהיסטוריה - וכן, אני בהחלט קוראת לה אחת היצירות התרבותיות הגדולות בהיסטוריה - היא כזו בגלל שהיא עוסקת בראש ובראשונה בקיום האנושי.
למי שלא צפה בה, "בוג'ק" אולי נראית מהצד כמו קומדיית אנימציה חמודה ותו לא, אבל האמת היא שמדובר ביצירה עמוקה, פילוסופית ועל-זמנית, שמנסה לצלול למסע המשונה הזה שנקרא להיות בן אדם, עם כל האתגרים שהוא מביא ובעיקר - ההבנה שחלק מהשאלות ישארו ללא תשובה. במהלך העונות "בוג'ק" אמנם הצטיינה ברגעים מזוקקים של אמת, אבל את התשובה הסופית היא לא מתיימרת לתת. למה אנחנו פה? מה הטעם של כל זה? על כל השאלות האלה היא לא אמנם לא עונה, אבל הן בהחלט מהדהדות לאורך כל שש העונות.
השאלה המרכזית שבה "בוג'ק הורסמן" כן התעסקה, שלא לומר נברה עד כדי דימום, היא האם אנשים יכולים להשתנות, אם כן, מה המשמעות של השינויים האלה, והאם ההיסטוריה שלנו לא נעלמת אלא ממשיכה לרדוף אותנו. בוג'ק עצמו עובר את המסע המורכב ביותר בסדרה מהבחינה הזאת, בתור אלכוהוליסט דיכאוני שהילדות הטראומטית שלו ממשיכה לרדוף אותו ולגרום לו להרוס כל דבר טוב שנקרה בדרכו, אבל גם הדמויות שמקיפות אותו מייצגות כל אחת סוג אחר של מסע בעקבות אותן השאלות.
לא סתם קוראים לסדרה על שמו של בוג'ק הורסמן - זה רק מחזק את העיסוק התמידי בכך שבוג'ק, כמו רוב האנשים, לא יכול שלא לראות את עצמו בתור הגיבור של הסדרה על חייו. זה הרי עוד חלק אינהרנטי מהחוויה האנושית - גם אם ננסה לראות דברים מנקודות מבט שונות, לנצח נהיה קודם כל כלואים בנקודת המבט הסובייקטיבית שלנו. מכיוון שבוג'ק מתקשה אפילו יותר מהאדם הממוצע לשים את עצמו בצד גם באופן זמני, הרגשות והדחפים שלו באים על חשבון כל מי שמסביבו. גם כשהוא אוהב, הוא לא מצליח לראות אחרים כיותר מדמויות משנה בחיים שלו. אבל לצופים, המסע של דמויות המשנה מעניין לא פחות, ובעיקר מציע עוד הזדמנויות למצוא מקור להזדהות בתוך הסדרה. כי אחד הדברים ש"בוג'ק הורסמן" עושה יותר טוב מכל סדרה אחרת, היא להראות את הפער בין איך אנשים שונים תופסים את עצמם, ובכלל את המציאות.
כל הדמויות הראשיות בסדרה מתמודדות עם אותה שאלה פילוסופית מרכזית - אבל כל אחת עושה זאת בדרך אחרת. בוג'ק הוא הקדוש המעונה שרוצה להשתנות, בעיקר כשהוא מבין שמקיפים אותו אנשים נהדרים ששווה להתאמץ בשבילם, אבל בכל פעם נופל לתחתית חדשה, ומאשים את נסיבות חייו; דיאן נמצאת תחת לחץ תמידי של הציפיות שלה מעצמה לתרום משהו לעולם, והיא גם קצת מכורה לסבל - היא מתקשה ליהנות אפילו כשדברים הולכים לא רע; פרינסס קרולין היא הדבר הכי קרוב בסדרה למודל ראוי לחיקוי - היא אולי מזניחה לפעמים את הצרכים של עצמה לטובת אחרים, אבל לרוב זה זמני, וכשהיא רוצה לשנות משהו בחיים שלה, היא פועלת - בין אם מדובר בשינויים משמעותיים בקריירה, פרידות מבני זוג ואפילו ההחלטה להפוך לאם יחידנית; מיסטר פינאטבאטר הוא מסוג האנשים שמשוכנעים שמחשבה חיובית ואופטימית תסדר הכל בחיים, רק כדי לגלות שזו גישה שגורמת לבעיות שלא מטופלות לתפוח ולהתפוצץ. בואו נגיד שלא מפתיע שהוא היה נשוי שלוש פעמים ומאורס ארבע; ויש כמובן גם את טוד, שאולי קצת קשה להזדהות איתו כי הוא מתפקד בסדרה יותר כפאנץ' ליין, אבל אפילו הוא מצליח בסופו של דבר לעבור תהליך ולשפר את החיים שלו.
המחצית השנייה של העונה השישית של "בוג'ק הורסמן" (שמהווה גם את סיום הסדרה, ועלתה לשידור בסוף השבוע האחרון בנטפליקס) הם המשך מתבקש של אותה חוויית צפייה לא פשוטה - מהנה, אבל גם קצת חונקת. זו הרי ממש לא טלוויזיה אסקפיסטית - להיפך, זו סדרה שמכריחה את הדמויות, ועל ידי כך גם את הצופים בה, להסתכל אל תוך עצמם בצורה ישירה ודי מבעיתה, להפסיק לספר לעצמם שקרים ולהודות בכל מה שלא עובד בחיים שלהם. בניגוד להרבה סדרות אחרות, בוג'ק גם לא תהיה שם ללטף לכם את הראש ולהגיד שהכל יהיה בסדר, אלא תעדיף להראות שהדרך לחיים שיספקו אתכם היא עבודה בלתי פוסקת, ושאין דבר קשה יותר מאשר להיות מאושר. זה נשמע כמו מסר די אפל, אבל "בוג'ק הורסמן" העבירה אותו במופת של כתיבה, של דמיון ויצירתיות, של דקויות וניואנסים ושל שילוב בין הומור נונסנס לסיפורים שוברי לב ושובי לב. עכשיו לכו לדבר עליה בטיפול.