50% מהפושעים שסיימו לשלם את חובם לחברה והשתחררו מהכלא יחזרו לעולם הפשע. זו הסטטיסטיקה, לפחות אם תשאלו את סדרת הדוקו-ריאליטי החדשה של נטפליקס "חופשיים: ניסוי בבית סוהר" ("Unlocked: A Jail Experiment"). וגם אם האחוזים לא לגמרי מדויקים, אין ספק שזו תופעה נרחבת שצריך להתעכב עליה: מערכת הענישה האמריקאית לא עושה מספיק כדי לשקם את האסירים שלה, והתוצאה היא מעגל פשע בלתי נגמר.
השריף אריק היגינס מליטל רוק, ארקנסו, הוא איש עם חזון. האסירים שבמתקן הכליאה שלו מבלים 23 שעות ביממה בתוך תא המעצר הקטן שלהם, וחולקים רק שעה אחת עם חבריהם לבית הסוהר. הוא מנחש שזו אחת מהסיבות לכך שרבים מהאסירים המשוחררים חוזרים לעולם הפשע. הוא מניח שמתן אחריות אישית רבה יותר לעצורים יכין אותם בצורה הרבה יותר איכותית להשתלבות בעולם האמיתי מחדש. והוא לא מפחד לשנות את השיטה כדי לבחון את התיאוריה שלו.
השריף היגינס מחליט לרשת את הכלא שלו ב-19 מצלמות, ומשיק ניסוי בן שישה שבועות שבמהלכו האסירים ייהנו מחופש תנועה מוחלט בשטחי הכלא, כשכל הסוהרים יוצאים משטח המתחם ועוקבים אחרי המתרחש מחדר בקרה, דרך המצלמות. כלומר, הניסוי ייערך במשך שישה שבועות בתנאי שאף אחד לא יידקר ב-24 השעות הראשונות וכל האירוע יתחזל"ש. ואת כל זה מתארת סדרת הדוקו-ריאליטי החדשה של נטפליקס: היא עוקבת אחרי חבורת הפושעים הזו, שמקבלת ביום בהיר אחד חופש תנועה ופעולה שהיא לא חלמה עליו.
על הנייר, מדובר בניסוי פסיכולוגי מרתק שבוחן נושאים כמו חירות, אחריות ושייכות. הבעיה היא שכל הריתוק הזה הוא בעיקר על הנייר. הפרק הראשון היה יכול להיות במייל, או בשתי דקות מרוכזות של הסברים. במקום, לאורך 48 דקות מבלבלים לנו את השכל על תוכנית הפעולה של הניסוי וההצדקה שלו, בתיבול של היכרות קצרה ולא מספיק מעמיקה עם כמה מגיבורי התוכנית ועם חלק מהדינמיקות ביניהם. איזה שעמום.
בפרק השני, שבו הניסוי סוף כל סוף מתחיל, המצב קצת משתפר. הדלתות נפתחות והסוהרים עוזבים, ומגיע הרגע הקריטי שבו החוקים החדשים מתחילים להתעצב ולהיבחן. הקווים בחול מתחילים להסתמן, ומתקבעות שתי קבוצות של אסירים: הצעירים מול המבוגרים. הצעירים, מטבעם, מנסים לבחון את הגבולות החדשים שניתנו להם, בעוד שהמבוגרים משליטים שררה ומתנהגים כאילו הם בעלי הבית. שתי הקבוצות, אגב, מעצבנות באותה המידה, וקשה למצוא גיבור ראוי שאפשר באמת להיקשר אליו.
מה שמוביל לנקודה חשובה נוספת. "חופשיים" מנסה להציג את הדמויות שלה בעין חומלת. היא מספרת את הסיפורים האישיים שלהם, מדגישה עד כמה הם מתגעגעים לבני משפחתם ומנסה לייצר קרבה ורחמים כלפיהם. נכון, מזכירים שמדובר בפושעים כבדים (זה מביא צופים) ולעיתים גם מספרים על איזו אשמה כל אחד מהם יושב בכלא, אבל לא נכנסים לפרטים. אחד מואשם בתקיפה, השני בשוד מזוין, השלישי ברצח. את מי הוא רצח, ואיך? ולמה האחר תקף את אשתו? איך היא דיממה שעות עד שהמשטרה הגיעה? את כל זה שוכחים לספר. וזה יוצר תמונה שטחית ולא מספיק מורכבת.
אני בעד שיקום אסירים, כמובן, אבל אני גם מאמינה שיש דברים שאי אפשר לסלוח עליהם. ו"חופשיים: ניסוי בבית סוהר" לא נותנת מספיק קרדיט לצופים שלה. במקום להסתכל עלינו בגובה העיניים ולסמוך עלינו שנצליח להחזיק את שני הקצוות האלה, להבין שאלו אנשים רעים שעשו דברים איומים אבל שהם בני אדם, אחרי הכל, ושגם הם רוצים וצריכים להשתקם - היא מציירת תמונה שטוחה וחלקית, מתוך תקווה שהרגש שיתעורר בנו הוא רחמים כלפיהם, כי הם מתגעגעים לאמא שלהם או משהו. אין צורך לזלזל באינטליגנציה שלנו, אנחנו יכולים להכיל את המורכבות הזו בתוכנו.
"חופשיים" רוויית פוטנציאל אבל לא מספקת את הסחורה. יכול להיות שזו העריכה שלה, או הגיבורים שהיא בחרה לעצמה - אבל סביר יותר להניח שזו פשוט הגישה שלה. וגם, בכנות, יכול להיות שאין לי את הפניות הרגשית כדי שיהיה לי מספיק אכפת מניסוי אודות תנאי הכליאה של אסירים. יכול להיות שזו פשוט לא העת לשאלות שכאלה, כי אחרי חצי שנה של מלחמה, אין שום מקום בלב לרחם על פושעים, אנסים ורוצחים. שיירקבו בכלא. ובחייאת, תחזירו כבר את אלו שבשבי על לא עוול בכפם. זה הדבר היחיד שבאמת משנה.