פיבי היא מומחית תקשורת צעירה שמחליפה מקום עבודה. ממשרד עורכי דין מפונפן היא עוברת להיות אחראית יחסי הציבור של משרד ממשלתי דל תקציב שמתעסק באלימות במשפחה. המשרד, שנמצא בסכנת סגירה בשל קיצוצים תקציביים, נותן סיוע משפטי לשורדות אלימות במשפחה ומנסה להילחם עבור מי שאף אחד כבר לא נלחם עבורה. תפקידה של פיבי הוא ליזום כתבות שישכנעו את מקבלי ההחלטות שעבודתו של המשרד חשובה מספיק, ולהשאיר להם את התקציב הקטן גם ככה.
בקליפת אגוז, זוהי עלילת "מקום מבטחים" ("Safe Home"), המיני-סדרה האוסטרלית שהגיעה לאחרונה ל-yes (ועלתה בחו"ל עוד במאי האחרון). וזו מיני-סדרה במובן הכי פשוט שלה: הדרמה מורכבת מארבעה פרקים בלבד, כל אחד בן כ-40 עד 50 דקות. וזהו. יש שיקראו לה צפייה קלילה. אבל כמובן שאלו שיקראו לה כך לא ראו אפילו לא דקה מ"מקום מבטחים".
כלומר, אולי הם צפו בדקות ספורות ממנה, כי ההתחלה שלה מתעתעת. סוג של שמש שקרנית, שנותנת תחושה שמדובר בסדרה אופטימית יותר מאשר מה שהיא באמת. הכוכבת הראשית, עיישה די, מזוהה עם דרמה קומית מחממת לב בשם "עושות כותרות" שהייתה כאן להיט קטן לפני כשנתיים. וחוץ מזה, אחרי פחות מחמש דקות לתוך הפרק הראשון נראים כל המיעוטים האפשריים על המסך, מה שנותן תחושה שקרית שמדובר בסדרה נטפליקסית כיפית עבור דור ה-Z. אבל למרות כל אלה, ולמרות שהיא סדרה קצרצרה וקצבית של ארבעה פרקים בלבד, "מקום מבטחים" היא הכל מלבד קלילה או אופטימית.
פרט לסיפורה של פיבי, "מקום מבטחים" עוקבת אחר סיפורהן של עוד כמה נשים שמתמודדות עם אלימות, פיזית ופסיכולוגית, מצד בני הזוג שלהן וגם מצד משפחתן וקרוביהן. האחת היא ריי, צעירה אבודה שחווה התעללות מצד אמה ואז גם נופלת קורבן לאחמ"ש שלה בעבודה; דיאנה, סבתא מתוקה שצריכה להתמודד עם בן זוגה האיום שמנסה לשלוט בכל חלק מחייה; וצ'רי, מהגרת מסין שלא דוברת אנגלית כלל וצריכה להתמודד עם מאבק משפטי נגד הגרוש המתעלל שלה שניסה לרצוח אותה, אבל משקר בבית המשפט וטוען שהיא זו שהפעילה אלימות כלפיו. אה כן, ויש לשניים גם שני ילדים, שמצויים בלב המערכה.
כפי שבטח כבר ניחשתן וניחשתם מהפסקה האחרונה, "מקום מבטחים" היא סדרה קשוחה שמלאה בטריגרים. לא רואים בה המון אלימות פיזית, על אף שהיא כן נוכחת - וכך או כך, אלימות פסיכולוגית יש בה בשפע. היא מציגה את הרוע והסבל האנושי במלוא התגלמותו, אך בניגוד לסדרות אחרות שהיו אולי בוחרות לאזן אותו עם טוב אנושי בסיסי, "מקום מבטחים" בוחרת בחירה נועזת, ולא באמת מציגה מפלט. אלו ארבעה פרקים של סבל אנושי טהור ומזוקק, ללא מוצא.
קשה לקרוא לה טלוויזיה "טובה", בעיקר מפני שהיא מרגישה קצת יותר כמו עלון פרסומת למשרד הממשלתי הזה מאשר כמו סדרת טלוויזיה שנוצרה למען היצירה. במילים אחרות, "מקום מבטחים" מזכירה יותר סרטון תדמית מושקע במיוחד למאבק נגד אלימות במשפחה. מטרה נעלה, ללא שום ספק, אבל זו לא טלוויזיה מאוד מורכבת. אם לחלק לה תארים, אין מנוס מלקבוע שזו סדרה מאוד "חשובה", ותיאור נוסף שהולם אותה יהיה "נוקבת". היא גם קשוחה מאוד. באופן עקרוני כדאי להסתכל למציאות בלבן של העיניים, אבל יכול גם להיות שזה הדבר האחרון שרובנו צריכים כרגע.