היום, קרוב לשנה אחרי ששודרה לראשונה, "המניע" עלתה גם בשירות הסטרימינג נטפליקס - ומעכשיו זמינה לקהל רחב עוד יותר של צופים, מהארץ ומהעולם. עבור אלה שרוצים להשלים אותה עכשיו, או סתם עבור אלה שרוצים להיזכר בה, חזרנו לביקורת המקורית שפרסמנו עליה בדצמבר האחרון.

"קיוויתי שאי אפשר יהיה להגיע אליו": לראיון עם טלי שמש ואסף סודרי, יוצרי "המניע"

זה נשמע כמו אגדה אורבנית. כמו צ'יזבט. כמו מעשייה שנלחשת בין חברים שמנסים להפחיד זה את זה ולספר סיפור איום ונורא שאירע כל כך קרוב לבית עד שכל הליכה בחוץ בלילה נעשית מפחידה יותר. בליל חורף גשום ב-1986, בבית משפחה נעים וחמים למראה, אירע מעשה קטל שהדעת מתקשה לתפוס. הבן הצעיר, אז עוד לא בן 14, קם ממיטתו, לקח את רובה ה-M16 שאביו הביא מהמילואים, וירה למוות בהוריו ובשתי אחיותיו. הוא לא הביע מאז חרטה ולא געגועים. הוא לא סיפק מניע רציונלי, אלא סיפר ששמע קולות שציוו עליו לעשות זאת.

השוטרים שחקרו אותו חשבו שהוא משקר. הפסיכיאטרים שבדקו אותו חשבו שהוא שפוי לחלוטין. השופט ששפט אותו סירב לכנות אותו רוצח, מה שאפשר לו גם לרשת את רכוש המשפחה, שהוא נותר השריד האחרון ממנה. הוא העביר את שארית שנות העשרה שלו בפנימייה, אחר כך כמה שנים בבית הכלא, ובשנות העשרים לחייו הוא כבר היה אדם חופשי. כל מי שפגש אותו מתאר אדם תקשורתי, מתפקד, מבריק אפילו. מקסים לפרקים. ועד היום הוא חי בינינו. יש לו אפילו משפחה. איש מחבריו וקרוביו לא יודע שלילה גשום אחד בשכונת עין כרם הוא ירה בארבעת האנשים היקרים לו מכל מטווח אפס. סוף.

"המניע", סדרת התעודה בארבעה פרקים שעלתה אמש ביס דוקו, משיבה עמוק-עמוק מתהומות ההדחקה הקולקטיביים את סיפור הריגת המשפחה בעין כרם. אירוע אמיתי לחלוטין, אבל כזה שנשמע, כאמור, כאילו נכתב על ידי תסריטאי יצירתי. יוצרי הסדרה, טלי שמש ואסף סודרי, לא מסתפקים בראיונות הקלאסיים ("ראשים מדברים") שאנחנו מכירים מרוב סדרות התעודה, ומשלבים ב"המניע" קטעי "ארכיון" מפורטים להחריד, מציצניים כמעט, שמגוללים את ליל האירוע, את החקירה והמשפט שבעקבותיו, וכן את המשך חייו של הנער לפני שנעלם לגמרי מהרדאר.

ולמה "ארכיון" במרכאות? כיוון שחלק מצומצם מאותם חומרים הוא אותנטי, והשאר - שחזורים מדוקדקים שבוימו במיוחד עבור הסדרה: פְנים בית המשפחה מעין כרם נבנה מחדש ומאפס, ניצבות שכבו והעמידו פני גופות, דם מלאכותי הותז על הקירות. גם הצילומים המשפחתיים שעוקבים אחר ילדותו והתבגרותו של הנער הנדון - בדויים כולם. החיוך המצמית שנשלח מסרטי הווידאו הביתיים ותמונות הסטילס שייך לשחקן. חבריו, מכריו, חוקריו ומלוויו - שחקנים כולם. הם עטופים בבגדים נאמנים לתקופה, מצולמים וערוכים בשפה ויזואלית מוקפדת כל כך עד שקשה לסמן את הקו בו מפסיקה המציאות ומתחילה הבדייה.

ואולי לא צריך. מעבר להיותה של "המניע" סדרת תעודה שמנסה, וול, לפענח את המניעים למעשיו של הנער, היא סדרה שיוצרת חוויית צפייה טוטאלית. היא רוצה - ומצליחה - להיות אירוע. דוקו-איוונט. סדרת תעודה קאלטית כמעט מרגע לידתה, שהולכת בעקבות "צל של אמת", "אל תתעסקו עם חתולים" או "חקירה באפלה: תיק דודו טופז". זו סדרה מהסוג שחייבים לראות כאן ועכשיו כדי לא להחמיץ את ההייפ הנעים והממכר שכנראה יהיה סביבה בימים הקרובים. היא רוצה להצית אינספור שיחות וואטסאפ, היא רוצה שאנשים יפרסמו בעקבותיה ממים באינטרנט. היא יודעת שיש בליבה סיפור משוגע שקשה להפסיק לחשוב עליו והיא רוצה שבמשך ארבעת הימים הקרובים זה יהיה הנושא האחד שכולם ידברו עליו. היא רוצה לקחת את האירוע הטראגי הזה - אבל טראגי אולד סקול, יווני, ממש עלילה בסגנון "מדיאה" - ולהפוך אותו למיתוס.

ומצליח לה, לעזאזל. "המניע" עושה את מלאכת הדוקו הטהורה, אבל גם הרבה יותר מזה. ובכלל, יותר משהיא סדרה - היא אירוע קולנועי. היא שואבת השראה מסרטי אימה בסגנון פאונד-פוטג' (צילום ביתי) כמו "REC" ו"פרויקט המכשפה מבלייר" ונעזרת באסתטיקה של סדרת סרטי "רוח זדונית", בהם שד מבעית משתלט על נשמותיהם של ילדים אחרי שהוא מראה להם סרטונים ביתיים שמסתיימים במעשי רצח. הנער עצמו מונה את דרמת המתח "הפרפר" מ-1973 בנימוקיו ותיאורי חקירת הנער ונימוקיו נשמעים כמו תסריט גנוז של היצ'קוק. לפרקים, "המניע" נראית גם כמו סרט בסדרת ג'יימס בונד, בעיקר בקטעי הראיונות של עורך הדין יוסי ארנון.

עורך הדין ארנון, שייצג את הנער במשפטו ונותר האדם האחרון ששומר איתו על קשר, טוען כי רק הוא יודע את הסיבה האמיתית למעשיו של הנער. הוא מבטיח שיש מניע, שיש נימוק למעשה אפל וסתום כל כך, ושאם רק היינו יודעים אותו, אם רק היינו מניחים את פיסת הפאזל הנכונה במקומה הנכון - היינו מבינים את הנער. אפילו מזדהים איתו. את הפרטים המצמררים האלה הוא מוסר בחיוך סבלני, וחיוכיו אינם החיוכים היחידים בסדרה, שעל פניה הייתה מצדיקה הבעות עגומות בהרבה. בולט גם חיוכו הצחור של השחקן שמגלם את הנער ובולטים חיוכיהם החצופים, הבלתי נשלטים כמעט של שאר המרואיינים בסדרה - חברי משפחה ושכנים, שוטרים, עורכי דין, מומחי בריאות הנפש - כשהם מדברים על אותו נער מעין כרם. אולי הם מתענגים על קרבתם לסיפור סנסציוני כל כך ואולי פשוט אין דרך לדבר ברצינות על מעשה מוטרף כל כך.

למרות עבודתם הנאמנה של המרואיינים ולמרות הספקטקל המרשים ביותר של שמש וסודרי, אין לזה באמת פיתרון. סליחה על הספוילר לנפש האדם, אבל גם טובי הפסיכולוגים וחוקרי הנוער לא מצליחים להגיד מה בדיוק קרה שם, איך ולמה. ולמען האמת, זה בסדר. "המניע" מסתיימת אמנם בלי פתרון לשאלה המכוננת שלה, אבל היא תשכנע אתכם ללכת איתה את כל הדרך עד לחוסר הפתרון הזה. היא תרתק ותפחיד ותבדר ובעיקר לא תצא לכם מהראש לאיזה שבוע-שבועיים עד שתצטמצם ותהפוך חזרה למה שהייתה מלכתחילה: סדרת דוקו טובה, יעילה ומבדרת, עם ערכי הפקה מרשימים מאוד - ומעט מאוד תשובות.