"מבוסס על סיפור אמיתי". בחיי שאין דבר שאני אוהב יותר מאשר לראות את הכיתוב הזה בתחילת סדרה. אם כך, כמעט כל מה שאתם הולכים לראות ב- Unsolved (לא פוענחו) קרה במציאות, ולא במוחו הקודח של בחור עם ג'וינט חזק מידי: זה סיפור אמיתי, על אנשים אמיתיים, שהחיים שלהם היו כל כך מיוחדים – עד שהחליטו לבזבז עליהם ערימות של כסף ושעות עבודה רק כדי שהסיפור שלהם יסופר. אז איך לעזאזל הצליחו תסריטאי הסדרה לחרב את סיפור חקירות הרצח של צמד ענקי ההיפ הופ של שנות ה-90', ביגי סמולס וטופאק שאקור?
העונה הראשונה של הסדרה לא פוענחו מתמקדת בצמד הראפרים שנרצחו בהפרש של חצי שנה אחד מהשני, ובהתמודדות המשטרה עם חקירת התיקים - בזמן שאף אחד לא מוכן להעיד או לדבר איתם. ורק כדי למקם אתכם בתקופת ההתרחשות, אזכיר שמדובר בארה"ב של שנות ה-90, שנים בהן מעמדם של האפרו-אמריקאים לא בשמיים וחברי כנופיות נרצחים על בסיס יומי.
מבלי לספיילר יותר מדי, אספר שבסדרה מתקיימות שלוש עלילות במקביל (מה שמציל אותה לדעתי, אבל נגיע לזה בהמשך). העלילה המרכזית מתרחשת כעשור לאחר פרשת הרצח, שצצה מחדש לאחר שאמא של ביגי, ויולטה וואלס, מאשימה את משטרת לוס אנג'לס בטיוח התיק ובמעורבותה ברצח עצמו. את החוקר הראשי גרג קיידינג מגלם ג'וש דוהאמל, שאתם תזהו בתור "זה שתמיד משחק חייל מארינס". דוהאמל משחק היטב אך נראה שיתר הקאסט שסובב אותו לקוח מתוך סרט פארודיה ולא מסדרת דרמה.
העלילה המשנית מתרחשת חודש בדיוק ממקרה הרצח של ביגי ב-1997, בזמן בו התיק מגיע לצמד חוקרים, אחד חרוץ ושני עצלן, שאין קלישאה גדולה מזו אבל בואו לא נשכח שבניינטיז זה עובר. ג'יימי סימפסון, שמגלם את החוקר הראשי בעלילה, לא מצליח לשחזר את יכולות המשחק שלו מווסטוורלד ונסחף למחוזות ההגזמה (סבבה שאתה חוקר אובססיבי, אבל גם לאובססיה יש גבול).
קו העלילה השלישי, זה שהציל את הסדרה מעצמה, מספר על החברות של טופאק וביגי - מהמפגש הראשון שלהם ועד לביף החריף ביותר בתולדות ההיפ-הופ, והמוזיקה בכלל. הדמיון של השחקנים לראפרים עצמם גרמו לי לרגעים לשכוח שמדובר בשחקנים, כאלה שכנראה מעולם לא החזיקו מיקרופון או אקדח. גם ההלבשה של צמד השחקנים ראויה לציון, כי היא תופסת במדויק את ה"סוואג" של ביגי וטופאק - הרבה לפני שהמילה הומצאה בכלל - ובמקרים מסוימים אפילו שחזרה אחד לאחד הופעות אייקוניות. אבל מה שחשוב הוא שהדיאלוגים בין השניים היו כיפים וזורמים, לעומת הסצנות של ביגי עם אמו, שהיו קצת מאולצות – אם כי הכרחיות, נוכח העובדה שהיא הגורמת לפתיחת התיק.
חבל שהתסריטאים של לא פוענחו לא שמעו על "סאבטקסט". בסדרה היו רגעים שיכלו להיות כל כך יפים אם הם רק היו שומרים על יותר עמימות ומסתורין, ולא מאכילים את הצופים בכפית. אם לא היה מדובר במקרי רצח של שתי האושיות החשובות של התקופה - מה שהיינו מקבלים זו עוד עונה של פשע מן העבר, כלומר סדרת משטרה עמוסת פלאשבקים. עוד דבר שהורגש לאורכם של הפרקים הוא הצגת הצד השני של צמד הראפרים. הצד שעד עכשיו, רק מי שנבר במעמקי הYouTube ידע: טופאק וביגי הם לאו דווקא הגנגסטרים שכולם חשבו שהם. טופאק בכלל כתב שירה בחטיבה ולא היה לו אף תיק עד שהתפרסם. למעשה רואים במהלך הסדרה שהם כן ניסו להרגיע הכל ושהם רק רוצים לעשות מוזיקה.
זו לא חוכמה לעשות סדרה כזאת, כי אם אתם מחובבי הז'אנר - לא תוכלו שלא ליהנות ממנה. אם זה מהסיפור הנוסטלגי, קטעי הפריסטייל המשותפים, הפרטים הקטנים בפרופס ובתלבושות, או מהשחזורים של אירועים היסטוריים (מישהו אמר הקרב של טייסון בוגאס?). יותר מהכל, מה שעושה את לא פוענחו הם הרגעים (המועטים) שמתעדים את סיפור החברות של טופאק וביגי, שני אמנים מבפנים וגאנגסטרים מבחוץ, שאיבדו את החיים שלהם. זה סיפור שאף אחד לא יכול היה להמציא, כי אחרי הכל - הוא מבוסס על סיפור אמיתי.