כמה: הביקורת נכתבה אחרי צפייה בכל פרקי העונה
איפה: נטפליקס
המלצת tvbee: אם הגעתם לכאן, אתם כבר יודעים שמדובר בצפיית חובה
לרוב כשסדרה אהובה נגמרת מדובר בטרגדיה. אבל המקרה של "בוג'ק הורסמן" הוא מעט שונה, והסיום הקרב שלה הוא, וסליחה על הקלישאה, מתוק-מריר. מצד אחד, מדובר בסדרה שאין שום דבר דומה לה בטלוויזיה. נוסחת ה"אם אהבתם את X תאהבו את Y" פשוט לא חלה על "בוג'ק הורסמן", יצירה ייחודית שעומדת בפני עצמה ופונה לקהל מאוד ספציפי. כדי באמת להנות ממנה, צריך להבין את כל הרפרנסים התרבותיים שהיא מפוצצת בהם - והם רבים, אבל גם לאחוז בנקודת מבט מסוימת על החיים - כזו של ציניות מהולה בממש מעט תקווה. כלומר, כמות התקווה המינימלית שדרושה כדי להמשיך לחיות מבלי להתאבד. זה החלק המריר, סיום של סדרה שלא בטוח שאי פעם תהיה עוד אחת שדומה לה. אבל החלק המתוק הוא שבמהלך שש העונות האחרונות (או חמש וחצי, מכיוון שבינואר ישודר החצי השני של העונה השישית והאחרונה), "בוג'ק הורסמן" לא רק הצחיקה וייאשה, היא גם אמרה הרבה דברים חכמים ואמיתיים על החיים, כך שממש מרתק לראות מה תהיה המילה האחרונה שלה.
החצי הראשון של העונה השישית ממשיך פחות או יותר מאותה נקודה בה עזבנו את הדמויות - בוג'ק נמצא בגמילה, דיאן מסתובבת בדרכים בתפקיד החדש שלה בתור כתבת וידאו, פרינסס קרולין מנסה להתרגל לאימהות, מיסטר פינאטבאטר נאבק עם רגשות האשמה על הבגידה בפיקלס וטוד עדיין עוסק בעיקר בלהיות טוד. שמונת הפרקים האלה לא יתנו לכם משהו חדש ובלתי צפוי, והם ממשיכים את אותו קו פילוסופי ועלילתי שהתרגלנו לראות בעונות הקודמות. אבל במקרה הזה, עוד מאותו הדבר זו מחמאה.
כמו בעונות הקודמות, גם כאן השיאים האמוציונליים נבנים באיטיות, ועל המסך מתרחשים כל כך הרבה דברים שכשתגיעו לחלק בו הסדרה מצטלבת עם החיים האישיים שלכם וכל הרגשות צפים, זה יתפוס אתכם לא מוכנים. הסיבה ש"בוג'ק" כל כך אהובה - אבל גם כל כך מעיקה על מי שאוהב אותה - היא שהיא מעמתת אותנו עם אחת השאלות הכי קשות של החיים על כדור הארץ - האם אנשים (או סוסים) יכולים להשתנות? ואם כן - איך? עד כמה? האם השינויים האלה שטחיים? זמניים? האם אפשר לפצות על כל הרע שעשינו ולהתחיל מחדש? רוב הזמן, נראה שהתשובה היא לא, אבל "בוג'ק הורסמן" משחקת עם הגבול המתעתע הזה כל הזמן. הדמויות בה הולכות חצי צעד קדימה ושלושה צעדים אחורה. הן משתפרות מעט אבל נשארות אותו הדבר, הן מבקשות סליחה, מכפרות, נסלחות וסולחות אבל לא מפסיקות לעשות עוד ועוד טעויות, גם ברגעים של מודעות עצמית עילאית.
אם ננסה למקם את פילוסופיית החיים של "בוג'ק" לעומת זאת של "הנותרים", נגיד (בכל זאת מדובר בשתי הסדרות הכי בולטות בעשור האחרון בתחום ה"למה לעזאזל אנחנו כאןןןןןןן"), אפשר לומר ש"הנותרים" עושה רומנטיזציה לכאב של שאלת הקיום האנושי, בעוד "בוג'ק" מסתכלת לכאב ישירות בעיניים. זה אומר שלפעמים היא צריכה להיות קשוחה וצינית כדי להתמודד איתו, אבל ברגעים אחרים היא כל כך מרגשת, שהלב יכול להתפוצץ מרוב רגשות. היא גם מתייחסת באופן מורכב - ביקורתי אך סלחני - לאותה הנטייה לעשות רומנטיזציה לכאב האנושי. הרי זה בדיוק מה שבוג'ק עצמו עושה.
"בוג'ק הורסמן" היא גם אחת הדוגמאות הטובות ביותר לאיך האופן בו אנחנו צורכים טלוויזיה כיום משפיע על היצירה עצמה. זו לא סדרה שמיועדת לצפייה חד פעמית. לא רק שקשה להכיל בצפייה אחת את כל הבדיחות הוויזואליות שמתרחשות ברקע ואת השכבות השונות של הדיאלוגים, לפעמים אפילו קווי העלילה המרכזיים והבולטים מציפים מדי רגשית כדי להצליח להתמקד בכל הפרטים שלהם. דוגמה טובה לכך העונה הוא הפרק בו אנחנו מתעדכנים במתרחש בחייה של דיאן בזמן שברקע, נשמע קולו של בוג'ק שמקריא את המכתבים שהוא כותב לה מהגמילה. על פניו, מה שהוא מספר הוא רק סיפור מצחיק וקטנוני על אחת הנשים שנמצאת איתו בגמילה, אבל אם תקשיבו קרוב יותר, הוא בעצם הוא מזכיר לנו כמה דברים מהותיים לגבי האישיות של בוג'ק, ובעיקר לגבי חוסר היכולת שלו לראות אנשים מעבר לעצמו. לא כי הוא רע, אלא כי יש לו עוד כל כך הרבה דברים לפתור עם עצמו, שהוא לא יכול עדיין לראות אחרים. והסיפור הזה לא סתם מופיע בפרק על דיאן - הקשר המיוחד בין בוג'ק ודיאן מבוסס הרי על הדמיון ביניהם, ודרך הקול של בוג'ק ברקע, אנחנו מקבלים תזכורת גם לאופן שבו דיאן מתנהלת מול הרגשות של עצמה ושל אחרים, בזמן שהיא מתחילה מערכת יחסים חדשה עם גבר (שהוא למעשה ביזון) שמעמתת אותה עם כל הפגמים האלה בעצמה.
אפשר להמשיך ולמנות את כל הרגעים המרגשים של העונה הזאת, משינויים ויזואליים סימבוליים שעוברים על הדמויות, דרך גילויים חדשים על העבר שלהם והמניעים הפסיכולוגיים שלהם, הרגע המדהים בו בוג'ק ניצב מול דלת הבית שלו ומפחד לראות מה נותר ממנו, היחס המבריק לסוגיות של פוליטיקה מגדרית בהוליווד - בעיקר בפרק האחרון והמעולה שצולל לעומק למה קרה לנשים שבוג'ק פגע בקריירה שלהן במהלך הדרך, ועוד ועוד ועוד. באמת שקצרה היריעה, כי כל פרק של "בוג'ק הורסמן" הוא נושא לסמינר בפני עצמו.
חצי העונה הזאת נגמרת, באופן מאוד בולט, בפרק שבו בוג'ק עצמו בכלל לא מופיע. אנחנו רואים את השינויים שעוברים עליו בעקבות הגמילה, נקודות אור קטנטנות של תקווה לחיים טובים ורגועים יותר ואולי קצת פחות שנאה עצמית. אבל הפרק האחרון מזכיר לנו שגם אם אנחנו פועלים להשתנות, אנחנו עדיין סך כל המעשים שלנו, ואין לנו שום דרך אמיתית להתנתק מהעבר. אולי רק אמנזיה. באותו האופן, גם אם "בוג'ק הורסמן" מגיעה לסיומה בינואר הקרוב, קשה לצפות ממנה שהיא תתן לנו תחושת הקלה אמיתית או שנוכל לשים מאחורינו את כל מה שהיא ניסתה להגיד לנו על החיים. המעט שאנחנו יכולים לעשות הוא לנסות ליישם את הלקחים שלה ואולי, רק אולי, לסבול קצת פחות מהעובדה שהקיום האנושי הוא חתיכת מסע משונה וחסר משמעות.