סדרת הדוקו "ספייס גירלז: הכוח הנשי ששינה את בריטניה" (שמשודרת ב-yes במקביל לעלייתה מעבר לים) עושה דבר אחד מעולה - היא מאשרת עבור דור שלם של ילדות ונערות, שבינתיים הפכו לנשים והתפכחו למציאות של תעשיית הבידור, שחמש הנשים האלה לא היו סתם בובות על חוט שנשלטו על ידי חברות תקליטים. הפרק הראשון אמנם מציג את תהליך האודישנים והאופן המאוד לא אורגני בו הוקמה הלהקה, אבל מהר מאוד מתבהר שבמקום ליצור מראש פרסונות ולדחוק חמש נשים צעירות לתוכן, הספייסיות נבחרו מלכתחילה בגלל האישיות שלהן.
בניגוד לבריטני ספירס, שעד היום נשלטת על ידי גברים חזקים ממנה, הספייס גירלז הבינו מהר מאוד את הכוח במספרים שלהן, והפרק הראשון (והמצוין) של הדוקו מראה כיצד המוטו של "גירל פאוור" לא הונחת עליהן כאקט שיווקי, אלא הגיע מהן, וספציפית מג'רי האליוול, ג'ינג'ר ספייס, שהייתה המנהיגה הבלתי רשמית של החבורה המגובשת הזאת.
חלק מצילומי הארכיון נראים כמו מדע בדיוני לעומת מה שאנחנו מכירים על האופן בו פעלו להקות בנים או בנים בשנות התשעים. חמש הצעירות האלה, שהגיעו ללהקה עם ניסיון זניח בתעשיית הבידור, יושבות מול חבורת כותבי שירים ומבהירות להם על מה הן רוצות או לא רוצות לשיר. הספייס גירלז היו, כמובן, מוצר צריכה עבור נשים צעירות, אבל עדיין מרענן לראות שמאחורי הקלעים הבינו שכדי למכור לקהל היעד מוצר אמין - צריך להקשיב להן.
הפרק הראשון מציג את האופן המהפכני בו הן שלטו (יחסית) בקריירה שלהן מהרגע הראשון, איך ג'רי ניתבה את הקריירה שלהן ברמה של אשת עסקים ותיקה וממולחת - ועל הדרך גם מנסח כמה אמירות מדויקות עד כאב על החוויה של להיות נערה בשנות התשעים. "לפני הספייס גירלז, מה שהציעו לך בתור נערה צעירה היו גברים צעירים, עם מראה נקי אבל קצת סקסי וחזה חלק", אומרת אחת העיתונאיות שהתראיינה לדוקו. "ולמה? כי מישהו החליט שנשים יגיבו רק לגברים כי הן צריכות להיות קצת מאוהבות בהם. אבל כנערה צעירה, מה שאת באמת רוצה זו תחושה מסוימת של הרפתקה, של בנייה של הזהות שלך ומידה מסוימת של שחרור". את התחושה הזאת סיפקו הספייס גירלז, שגם אם השתמשו ב"גירל פאוור" בתור סיסמה מסחרית, הצליחו לגרום לדור שלם של נערות להגדיר את עצמן סוף סוף לא ביחס לגבר.
הפרק הזה כולל הצגה מעניינת של המונח Ladette, על משקל ה"lad" הבריטי, שזו בעצם הנערה הקולית, זו שיוצאת ושותה ומתבדחת עם הבנים, כי הדרך היחידה שבה הקשיבו לנערות באותה התקופה הייתה אם הן היו "כמו הבנים". הפרק תופס באופן מדויק מאוד את החוויה של להיות ילדה או נערה באותה התקופה - מצד אחד הרצון שבנים יאהבו אותך והניסיון להתאים לפרסונה הנשית ששודרה לנו מכל עבר, שצריכה להיות בו זמנית סקסית וקולית, יפה אבל לא שטחית ולצחוק יחד עם הבנים על נשים אחרות שעסקו בדברים שטחיים כמו אופנה ואיפור. הספייס גירלז, יחד עם סרטים כמו "קלולס" או "לא רק בלונדינית", שינו את הנרטיב וגרמו לנשים להתאחד ולהתאגד דווקא מסביב לדברים האלה שנחשבו לשטחיים, ומצאו נחמה אחת בשנייה.
איך כל זה עבד יחד עם העובדה שהספייס גירלז היו מכונה קפיטליסטית משומנת היטב שהרוויחה מסיסמאות פמיניסטיות? עיתונאית נוספת שמרואיינת בדוקו מגדירה את זה היטב - הספייס גירלז הציגו פמיניזם מדולל, אבל ברגע שהן חשפו את הדור הזה לאמירות שהן שאלו מתנועות פמיניסטיות שבאו לפניהן, המעריצות שלהן יכלו לפנות למקור ולהגיע לטקסטים או אמנים עם אמירות חזקות יותר. הן גם לא שכחו לתת קרדיט, כשג'רי עצמה אומרת בראיונות שהן לקחו את ה"גירל פאוור" מהפמיניזם של שנות השישים ומתנועת הריוט גירל האמריקאית של שנות התשעים.
אם הכותרת של הדוקו מבטיחה ניתוח של התרומה של הספייס גירלז לפמיניזם, הפרק הראשון בהחלט מקיים, אבל השני - רק חלקית. רובו מספר על הפרישה של ג'רי ותחילת היחסים בין ויקטוריה לדיוויד בקהאם, אבל בשני הנושאים האלה לא מציע שום חידוש, סקופ או תובנה מעניינת מאחורי הקלעים. רק לקראת סופו ישנו דיון רלוונטי יותר, באופן בו התקשורת של אותה התקופה ניתחה למוות כל שינוי פיזי קטנטן של אחת מהכוכבות, ובעיקר עלייה וירידה במשקל שלהן, והאופן בו זה השפיע עליהן פסיכולוגית.
דבר אחד מצער במיוחד - חמש הספייס גירלז עצמן לא התראיינו לדוקו. בתור סדרה שמתיימרת להציג עד כמה הן עצמן שלטו בנרטיב שלהן, למרות העדר הרשתות החברתיות ולמרות הצהובונים הבריטיים שידועים באכזריותם, חבל שלא נשמע קולן של הנשים עצמן. יחד עם זאת, משולבים לא מעט קטעי ראיונות איתן ומי שנותנות הצצה למה שעבר על חברות הלהקה הן המאפרת ומעצבת השיער שלהן, שהפכו לחלק מהמשפחה וליוו אותן ברגעים הקשים. דרכן, אפשר רק ללמוד להעריך עוד יותר את חמש המופלאות האלה, כשמקולן בוקעת רק אהבה והערכה. גם אם מדובר בסדרה לא אחידה מבחינת עומק ואיכות, עם פרק ראשון שיכול היה בקלות לעמוד בפני עצמו כסרט, מי שגדלו על הספייס גירלז יהנו מהזווית שהיא מציגה, ומהאופן הבלתי צפוי בו היא מעוררת את כל תחושות העבר, יחד עם שאלות גדולות יותר, ובעיקר - עד כמה באמת השתנה העולם עבור נשים מפורסמות?