כשסדרה מסוימת זוכה להצלחה מסחררת, זה אך טבעי שאחריה יגיעו סדרות ש - בניסוח עדין - "שואבות ממנה השראה". כלומר, הן לא מעתיקות אותה אחד לאחד, אבל הן עושות שימוש במבנה דומה (לא דומה מדי), באלמנטים דומים (עם איזשהו טוויסט), בנוסחה דומה (ובתקווה משוכללת יותר). והמסלול הזה, של התחקות אחר פורמט פופולרי, הוא אומנם מפתה - אבל בעיקר מסוכן. כי כך או כך, את הסדרה החדשה ישוו כולם לסדרה ה"חלוצה": במקרה הטוב יגידו שהחדשה היא מתמודדת לא רעה, אבל לא מנצחת. במקרה הרע יגידו שהיא לא ראויה להיות חלק מהתחרות.

ונראה שזה מה שקורה עכשיו עם סדרות שנכנסות תחת הכותרת "סיפור אהבה שנמתח לאורך שנים בין שני אנשים שנועדו זה לזו". "אנשים נורמלים" עלתה למסך ב-2020 והפכה לאחת הסדרות האהובות של אותה השנה, הזניקה את השחקנים הראשיים שלה - פול מסקל ודייזי אדגר ג'ונס - למעמד של כוכבים, והתמקמה בתור צפיית חובה בז'אנר הדרמה הרומנטית. מאז, כמה וכמה סדרות ניסו לייצר קסם שמזכיר את הקסם שהיא יצרה. ביניהן בולטת "יום אחד" של נטפליקס, שיצאה מוקדם יותר השנה, ובאופן מתבקש הושוותה ל"אנשים נורמלים"; היא אומנם הפכה ללהיט ענק, ודי בצדק, אבל קשה לומר שהיא נתפסת כסדרת איכות. עכשיו הגיעה לישראל (FreeTV) סדרה נוספת שנשענת על אותה הפורמולה - "אליס וג'ק" ("Alice & Jack"), שמתארת את ריקוד ה-will they won't they של שני הגיבורים שעל שמם היא קרויה, שנמשך לא פחות מ-12 שנים. הפרמיס בהחלט עושה חשק לצפות, אבל הפרקים עצמם עושים חשק להפסיק.

את הסדרה יצר ויקטור לוין עבור ערוץ 4 הבריטי ורשת PBS. העלילה נפתחת בדייט הראשון של אליס (אנדראה רייסבורו) וג'ק (דונל גליסון) - היא ציניקנית גאה וביג-שוט בעולם הפיננסים, הוא מדען ביישן שרוצה לרפא את כל המחלות בעולם. הם הכירו באפליקציית היכרויות, וכמה דקות לתוך הפגישה היא כבר קוטלת אותו עם שיח אכזרי שהולך צעד אחד (או שלושה) רחוק מדי, והוא, משום מה, מוצא את זה מושך. הם ממשיכים לדירה שלה, שוכבים, ולכאורה גם מתאהבים. הבועה מתפוצצת כשאליס, שאלרגית לקונספט של מחויבות או של יציבות, מגרשת אותו מהמקום ומצווה עליו שלא ליצור איתה קשר יותר. אבל הוא לא מפסיק לחשוב עליה, וגם היא עליו. מאוחר יותר הם נותנים לזה עוד צ'אנס, והיא בורחת, ושנה וחצי לאחר מכן - כשהיא מנסה לשוב לזרועותיו - מתברר לה שהוא כבר עבר הלאה, ויש לו אישה חדשה בשם לין (אשלינג בי) וגם תינוקת.

אבל הוא לא באמת עבר הלאה. לתינוקת הוא בחר את השם סיליה (באנגלית, השם מכיל את אותן האותיות מהן מורכב השם אליס), ולאשתו הוא לא סיפר כמעט שום דבר על האישה האחרת שאותה הוא מעולם לא הפסיק לאהוב. כשלין מגלה, בדרך לא דרך, שג'ק שיקר לה - אפילו הונה אותה, אפשר לומר - היא עוזבת אותו, ואליס שוב חוזרת לתמונה. אבל זה לא הסוף, זו רק ההתחלה: לאורך הסדרה אליס וג'ק ימשיכו לנסות להגיע אחד לשנייה, אבל אף פעם לא באותו הזמן. אחד מנסה להימנע מפגיעה בזמן שהשנייה מוכנה סוף סוף להסתכן, ואז ההפך, ואז שוב. כאמור, הסיפור הזה נמשך למעלה מעשור (אם כי בדומה למה שקרה ב"יום אחד", ההפקה לא טרחה "לבגר" את השחקנים, ואפילו לא לשנות את סגנונות השיער שלהם).

על הנייר זה נראה כמו סיפור שיכול לעבוד - כמו ש"אנשים נורמלים" עבדה, אם כבר נכנסנו להשוואה - אבל "אליס וג'ק" נכשלת מסיבה פשוטה: סיפור האהבה שהיא מציגה הוא קודם כל לא משכנע, וגם ממש בלתי נסבל לצפייה. זה המצב כבר מהרגעים הראשונים של הסדרה. הדייט הראשון ההוא, שאמור היה לעבור מסך בתור אירוע מכונן ומרגש ולשקף כימיה מחשמלת וחד פעמית, נראה יותר כמו מפגש ראשוני הרסני בין סדיסטית למזוכיסט - ונראה שזה לא היה מכוון. כלומר, הסדרה לא רצתה שנשנא את הקשר ביניהם או שנהרהר ברעילותו, היא רצתה שנעשה לו אידאליזציה (בכל זאת, מדובר בדרמה רומנטית שנענית לתכתיבים). אבל שום דבר שקרה בדייט הזה, או בהמשך הסדרה, לא מעניק לצופה את הפרפרים המיוחלים, את התחושה שזה מנט-טו-בי, את התקווה שהשניים האלה ימצאו את דרכם זה אל זו, למרות הכל.  

מתוך "אליס וג'ק" (צילום: FreeTV, יחסי ציבור)
אנדראה רייסבורו ודונל גליסון ב"אליס וג'ק". דמויות קלישאתיות | צילום: FreeTV, יחסי ציבור

למה? כי רמת הכימיה בין השחקנים (למרות הכישרון שלהם), או בין הדמויות, שואפת לאפס. ואולי גם כי מדובר בשתי דמויות די שטוחות שהן גם מעצבנות במיוחד. כאן נדרש דיסקליימר - אין לי משהו נגד כותבים גברים, אבל הדמות של אליס היא דמות שזועקת "כתב אותי גבר". היא הקלישאה של האישה האניגמטית והמסתורית, הסוערת והמתוסבכת, הסרקסטית המצולקת שמתקשה להראות פגיעות. הסדרה לא מרחיקה לכת במאמץ להעניק לה אישיות שיוצאת מהקווים של הדמות הגנרית שהיא נבחרה להיות. וג'ק לא טוב ממנה. גם הוא קלישאה, והמבוכה הכללית שלו מעצם קיומו, שנראית כמו תכונה מקסימה בהתחלה, הופכת בהמשך להצדקה להתנהגות אנוכית קיצונית. האם גיבורים טלוויזיוניים חייבים להיות אנשים טובים? כמובן שלא. אבל בדרמה רומנטית הם חייבים להיות אנשים שאפשר להזדהות איתם, או לפחות לחבב אותם קצת. 

במקום לקבל סיפור אהבה גדול ורצוף טלטלות, שיגרום לנו לבכות דמעות של שמחה ושל עצב וחוזר חלילה, קיבלנו מערכת יחסים רעילה בין שני אנשים שזקוקים נואשות לטיפול פסיכולוגי. ושוב, אין שום דבר פסול בלעשות סדרה על מערכת יחסים רעילה, להפך - אבל "אליס וג'ק" לא תכננה להיות סדרה מהסוג הזה. במילים אחרות, היא לא הצליחה לעשות את מה שהיא ניסתה לעשות.