בכל מה שנוגע לצפיות, ויראליות וקליקים, הקיץ שעבר היה שייך ל"שם טוב האבי", סרטו הקצר והמוזיקלי של תמיר בר שעלה בכאן דיגיטל והוכיח שלא כולם זקוקים לאפיק 11, לפעמים גם יוטיוב מספיק. חטיבת הדיגיטל של תאגיד השידור הציבורי, זו שעד עכשיו הייתה מזוהה בעיקר עם סרטוני הסברים של לוסי איוב או מיזמי דוקו זעירים, ראתה כי טוב - והחליטה להוציא לדרך את "פגום", סדרת הרשת העלילתית הראשונה של התאגיד. כזו שניגשת למבחן המשמעותי כשהיא חמושה בקאסט מוכר, במאי טרנדי ופיתוח ציפיות מינימלי, כך שאם היא נכשלת זו לא תהיה פדיחה רצינית.
ובואו נקצר תהליכים: "פגום" לא נכשלת. למעשה, היא אפילו מצטיינת, גם בתוך גבולות הגזרה שלה וגם מעבר אליהם. ייקח עוד זמן לאמוד את ממדי ההצלחה, בטח כשהסדרה לא זמינה במלואה (היא מופצת בקצב שבועי), אבל מצפייה בששת פרקיה הקצרצרים כבר ברור שהאיכות נמצאת שם - מה שנותר הוא לחכות לצופים. ומשום שבדיגיטל עסקינן, הם בכלל לא חייבים לבוא עכשיו. כל עוד היא זמינה, היא יכולה להפוך לוויראלית אפילו בעוד כמה חודשים. לא ממהרים.
תוך שישה פרקים בני קצת פחות מ-10 דקות - צפייה רצופה בסדרה תגזול מכם בסך הכל 55 דקות - "פגום" מגוללת את קורותיהם של ערן (אלון חמאווי) ואלה (מאיה ורטהיימר), כשהיא מתמקדת בעיקר בו. ערן, המנוע הכמעט-יחיד של כל פרק, הוא גבר בן 32 שמגלה שכמו הרבה גברים אחרים שהשחילו את הטלפון לכיס הקדמי של המכנסיים, גם לו יש בעיות פוריות. הקשר שלו עם אלה, מהמעט שאנחנו מצליחים להיחשף אליו, לא פגום בשום צורה. וערן, מצדו, מסתמן כאדם לא פגום בכלל. כל חטאו הוא חוסר מזל בתחום הפריון, והעונש שלו הוא להסתובב שעות, ימים ושבועות עם כוסות סטריליות בין המסדרונות של כמה מרפאות מדכאות.
בגלל קוצר היריעה, "פגום" כמעט ולא נכנסת לטיב היחסים בין בני הזוג, או למידת הרצון של ערן בילד הדמיוני שהוא ואלה מתקשים להביא - כל מה שנשאר זה הוא, דגימות זרע ושלל שחקנים משניים. אורי הוכמן הוא ד"ר גלבוע, רופא הפריון האדיש-אך-רגיש. נעמה קסרי היא המזכירה שלו, שמוכיחה שמדובר באשת מקצוע גם כשלא מדובר בריאליטי. דני קמושביץ הוא עוד מטופל במרפאה, או לפחות מישהו שנהנה להגיע אליה ולעזור לפענח את הבדיקות של אחרים. לכל אלה מצטרפים שמות כמו רעות אלוש, אסף אשתר ואלכסנדר סנדרוביץ - ורובם מסתפקים בפרק אחד (גג שניים) ובזמן מסך מינימלי. אבל אל תטעו: אלו ליהוקים שרחוקים מלהיות דאחקה, וקסרי ואשתר בולטים שם לא בגלל המוכרות היחסית, אלא בגלל כישרון אמיתי. העובדה שמדובר במיני-איחוד של "הישרדות" היא לא יותר מפרט טריוויה למופרעים.
בזמן קצר מאוד שמפרט תהליך ארוך מאוד, "פגום" מצליחה לסמן וי כמעט על כל הדרישות. היא לא נמרחת או קופצת מעל הפופיק, ויודעת טוב מאוד מתי ואיפה לעצור. היא מצליחה לפתח תחושת הזדהות גם בקרב הצופים שמעולם לא נקלעו למרפאת פוריות. היא כתובה היטב, מבוימת לעילא (על ידי ניב מג'ר, מתהילת "על הספקטרום" והאינטרנט הישראלי כולו), ובעיקר: מצחיקה מאוד. לא סתם צחוק בינך לבין עצמך, אלא צחוק מתפרץ מהסוג שכבר כמעט אין ממנו. והכישרון האמיתי? הצחוק הזה לא פוגם, אפילו לא קצת, בהיותה של הסדרה חשובה מאין כמותה. בגלל שהיא מציפה תופעה לא מספיק מדוברת, בטח לא אצל גברים, ובגלל שהיא מצליחה להציג עולם מייאש מבלי לוותר על האופטימיות. זו לא סדרת פיל-גוד מחבקת, אלא סדרה מנחמת שמניחה את היד על הכתף בדיוק ברגעים הנכונים.
מעבר לכל השחקנים הקטנים, ראוי להתעכב גם על שני השמות הגדולים. ורטהיימר, שחקנית שלא משחקת הרבה (אבל כן מופיעה כרגע ב"שבאבניקים"), מוכיחה שאפילו אם הפרסונה הסלבריטאית שלה יכולה להכעיס או לעצבן כמה אנשים, כל רגע שלה על המסך הוא כזה שאי אפשר להתיק ממנו את המבט. וחמאווי - גם הוא, בדרכו, בוגר ריאליטי - הוא פשוט שחקן ענק, פיזית ומקצועית. העובדה שהוא תמיד היה שם, ופשוט לא זכה להכרה מקיר לקיר, לא אומרת שהוא לא יהיה שווה עוד כמה תפקידים חשובים בעתיד.
רשימת הקרדיטים הבלתי נגמרת נמשכת גם מאחורי הקלעים. מעל לבימוי של מג'ר ולעיצוב האומנותי של בן ציון פורת, שמצליח לעשות הרבה עם מעט, ראוי לשים את האצבע על אורי בן יוסף, היוצר והתסריטאי שביסס את הסדרה כולה על סיפורו האישי. במהלך הקרנת הבכורה, אחד המפיקים סיפר מה אסף אשתר אמר לו מאחורי הקלעים: "הדבר היחיד ש'פגום' בסדרה הזאת הוא השם". הוא לא היה רחוק מזה. עוד ייקח זמן להבין האם הקהל, במיוחד הישראלי, בנוי לסדרות רציניות שמגיעות אליו מהדלת האחורית. אבל מה שבטוח הוא שהצפייה ב"פגום" היא כזו שדורשת פחות משעה, ונשארת עם מי שנחשף אליה במשך הרבה יותר מכמה ימים.