על אף ההודעה המתנוססת בתחילת כל פרק כי מדובר בדרמטיזציה של אירועים אמיתיים, מצפייה בשני הפרקים הראשונים של הנערים, שיתוף הפעולה הראשון בין קשת ל-HBO, המטרה היא להעביר לצופה מציאות מורכבת ולא מפולטרת. הנערים, שעוסקת בחוקר שב"כ (שלומי אלקבץ) שממונה על חקירת הרצח של הנער מוחמד אבו ח'דיר, אירוע שהתרחש לאחר חטיפתם שלושה נערים יהודיים (גיל-עד מיכאל שער, יעקב נפתלי פרנקל ואיל יפרח ז"ל), לא מבקשת לרשת את מקומה של צ'רנוביל, הסדרה הקודמת של HBO שעסקה באירועים אמיתיים. הסדרה שיצרו חגי לוי, יוסף סידר ותאופיק אבו ואיל מגיעה עם אג'נדה אחרת: היא לא מנסה להעניק לצופה חוויה קולנועית בחדר ממוזג, אלא להכניס אותו אל תוך הבלאגן והטירוף של ירושלים ושועפאט בימים שאחרי אירועי קיץ 2014 ולפני מבצע צוק איתן ברצועת עזה.
פרק הבכורה של הנערים מתמקד בדיוק בכאוס הזה: העיסוק הוא פחות בעלילה ובדרמה של הדמויות, ויותר בתקווה ובסולידריות ששטפו את המדינה בימים שלפני מציאת גופותיהם של שלושת הנערים החטופים, ובשבר שנוצר לאחר ההודעה הרשמית על מציאתן. מתוך השבר הזה גם נולד הצורך בנקמה שמניע את העלילה האפלה והמרובדת של הנערים.
מה שמעניין בהקשר הזה הוא האופן שבו הסדרה מציגה את חוסר האיפוק של כל צד בכל מה שקשור לפעולות נקם על העוולות שנגרמו לו, אבל בעיקר את חוסר האיפוק של אלו שלא נפגעו מהן באופן אישי. המשפחות משני הצדדים קוראות לאיפוק ולאחווה, ומעודדות את הציבור לאפשר למשטרה לעשות את עבודתה. מנגד, עומדים כל אלו שפועלים מתוך תפיסה שבטית של סולידריות, פגעו במישהו משלנו משמע פגעו בנו. תפיסה נוחה לכולם מלבד למשפחות משני הצדדים, שהיקר להן הכול עומד בסכנה ממשית.
על כל אלה מנסים לנצח סוכני השב"כ, שעושים כל שביכולתם לשלוט על התודעה הציבורית. הם מונעים פרסום הודעות לציבור על מציאת הגופות משני הצדדים כדי למנוע מהומות, מתוך יומרה של שמירה על הסדר. המניעים האמיתיים שלהם (לפחות ברמה הרגשית) נהיים ברורים כשנחשף חוסר הרצון להאמין שמי שחטפו ושרפו את מוחמד אבו-ח'דיר יכלו להיות יהודים, והרצון לפרסם את הידיעה רק לאחר שימצאו את ההסבר אותו הם רוצים לפרסם. הקושי להאמין שהצד היהודי מסוגל לעשות דברים איומים שכאלה הוא זה ששולט בקבלת ההחלטות של חלק ניכר מצוות החקירה. ברמה הזו הסדרה מעלה דיון נחוץ ורגיש לגבי מה שהופך אותנו לטובים בעיני עצמנו. האם מדובר בהצדקה אידאולוגית אוטומטית? האם מדובר באיזשהו טוב אינהרנטי שטבוע בנו? או רע אינהרנטי שטבוע בצד הנגדי? הנערים מנסה לחתור תחת התפיסות הרווחות בנוגע לשאלות אלו ולהציב מראה אל מול היכולת של שני הצדדים גם לאלימות וגם לחמלה.
עם זאת, לפחות בשלב הזה של הסדרה, קיימת א-סימטריה מסוימת בייצוג הצדדים השונים של הקונפליקט. לכאורה מוצגים בפנינו צדדים אלימים וצדדים שוכני-שלום ודורשי-אמת בשני הצדדים, אבל האלימות מהצד הערבי מסתכמת בעיקר בהמון חסר פנים שזורק אבנים ובקבוקי תבערה מתוך תסכול. הצד הערבי מוצג כצד זועם, בעוד הצד היהודי מוצג כצד מאופק שמקבל סיפוק רק מעצם המחשבה על נקמה בערבים. האם האפיון הזה עלול להשתנות בהמשך? ייתכן, להנערים יש עוד שבעה פרקים לפניה.
קשה לומר לאיזה כיוונים הסדרה תלך, ואילו נטיות יפעלו בסוף לטובתה ואילו לרעתה, אבל מדובר בסדרה מעניינת וכתובה היטב שנוגעת באחת הטראומות הגדולות ביותר שנחוו כאן ב-20 השנים האחרונות ושלא זכתה מספיק להדהוד ציבורי, ודרכה היא מדברת על כמה מהבעיות המהותיות ביותר של החברה - שנחוו כאן ב-20 השנים האחרונות, ודרכה היא מדברת על כמה מהבעיות המהותיות ביותר של החברה - כשכל צד תורם לבעיות אלו בדרכו, ולרוב מתוך מחשבה שהוא עושה את הדבר הנכון.