אורי גרוס הוא אחד היוצרים הפוריים ביותר בטלוויזיה הישראלית, והוא אחראי לכמה מההצלחות הגדולות בתולדותיה: מ"הקרנבל של מיכל" ו"רק בישראל" ועד ל"הכוכב הבא" ו"PPS", כשבאמצע שמו חתום בגדול על "השיר שלנו", אחד הלהיטים הגדולים שידע המסך העברי. האיש יכול ליצור הצלחות ענק טלוויזיוניות מתוך שינה, וזו מומחיות שיש למעטים, בארץ ובעולם. אבל זאת גם הבעיה ב"שומקום": זו סדרה שנראית כאילו נכתבה על ידי אנשים מאוד מוכשרים, אבל מתוך שינה.
מעשה בכפר נוער בלב מדבר: "שומקום". "שומקום" מאגד אליו ילדים ללא מסגרת: כאלה שברחו מהבית, כאלה שלא היה להם בית מלכתחילה, כאלה שעברו דברים שהס מלהזכיר בערוץ ניקלודיאון. את הכפר מנהלת ריקי (אילנית בן יעקב), אבל המנהיגה החברתית האמיתית של הנערים היא ללי (אלה לי להב) – נערה שננטשה בבית החולים כשהייתה תינוקת, ולכן נעה ונדה בין בתי אומנה ופנימיות עד שהגיעה בילדותה לשומקום, ומצאה שם בית.
"שומקום", שמשודרת בערוץ טין ניק לצופי yes, עוקבת אחרי הנערים הבוגרים בכפר - עדן (אליס זאנו, יוצאת "המירוץ למיליון" ואחת הטיקטוקריות הטובות בארץ), חברתה הטובה של ללי; ולאדי, אח גדול ומסור (פיליפ שאולוב, בן זוגה הנוכחי של אלה לי במציאות); דנה, הפרנמי של ללי (מיה צפיר הנפלאה); ואדם, הנער החדש והמסתורי (עילי צ'פמן, "שישו ושימחו"). בין ללי ואדם עפים ניצוצות כשהיא מציגה בפניו את "שומקום", אבל אין להם הרבה זמן לרומנטיקה כשהאדמה מתחתם רועדת: אימפריית הנדל"ן של בני משפחת ברגר המרושעים והעשירים מתכננת לבנות בשטח הכפר מלון ענק, ולחסל את "שומקום". זהו דויד נגד גוליית: קבוצת צעירים מול משפחת טייקונים, שבראשם עורכת דין ממולחת (דינה סנדרסון) ואביה הכריש (שרון אלכסנדר). זה לא הולך להיות קל. מצד שני, אסור אף פעם לזלזל בצבא שמונהג על ידי מצביאה שעבורה פסיכי זה הקטע.
"שומקום" היא סדרה שהנער/ה הממוצע/ת יוכלו בקלות להנות ממנה אחרי יום לימודים ארוך, שטוף הורמונים ומשולשים חופפים. לפעמים זה כל מה שצריך, וגם זה לא מעט. יש כאן כיף, יש כאן צחוקים, יש כאן אנשים יפים. גם שחקנים מוצלחים יש לנו פה (מה שגורם לכל העסק להיראות כמו קמפיין אופנה, לא כמו כפר לנוער קצה). מעל כולן עומדת אילנית בן יעקב הגדולה ("חמישים"), בתפקיד ריקי האימהית והסמכותית – תמיד כיף לראות שחקנית אופי שמתפרנסת יופי. הבעיה היא שמהר מאוד אנחנו נאלצים להיפרד ממנה, ולבלות בעיקר עם הילדים.
זה בסדר גמור, רוב הזמן: אליס זאנו חיננית, טבעית ומקסימה; מיה צפיר יודעת למכור את דמות הפקאצה הביצ'ית במומחיות של שחקנית מבטיחה; עילי צ'פמן מאוד כריזמטי, וגם אמין כנער שראה ועבר יותר מדי. אחרי שורה של סדרות שביקשו ממנו בעיקר להיות יפה ולשתוק, צ'פמן מקבל פה הזדמנות להוכיח שייתכן ויש לנו עסק עם היהודה לוי הבא - הוא מתמחה במבטים מצועפים למצלמה, אבל אני משוכנע שמאחורי המבטים האלה יש שחקן נפלא נפלא שאם יקבל צ'אנס גם יוכיח את זה. אגב, גם שרון אלכסנדר ודינה סנדרסון הם צוות נבלים כיפי.
אבל התכנסנו כאן בשביל שם אחד. "שומקום" היא הסדרה של אלה לי להב, ועד כמה שכיף לדקלם איתה את אותיות הא'-ב', לא מדובר בשחקנית טובה. היא מגישה את שורותיה כאילו היא נאבקת בהן; כדי להבהיר שהיא כועסת, להב רוטטת ורועדת, וזה לא נראה כאילו היא באמת מרגישה איזשהם רגשות אלא כאילו היא ממש רוצה שנחשוב שהיא מרגישה משהו. להב אינה שחקנית וזה בסדר; הבעיה היא בעיקר בדמות שקיבלה לידיה. ללי היא מנהיגה אמיצה, נערה מחוספסת ומלאת תעוזה; אלה לי שאנחנו מכירים מ"הכוכב הבא", "זוט עני" והסטוריז של ישראל בידור פשוט אינה כזאת. זה לא מרגיש כמו אמנית שיוצאת מאיזור הנוחות שלה, אלא כמו מי שהולכת בבגדים שפשוט לא הולמים אותה. לרגעים זה משעשע; אבל זה בעיקר לא נעים לראות ככה את הזמרת הצעירה והמוכשרת, שיכולה הייתה לעשות פה עבודה טובה יותר לו היו מנגישים עבורה את הדמות שהיא מגלמת.
ללי היא פדיחה מצד התסריט יותר מאשר שהיא פדיחה מצד השחקנית, והפדיחות שלו לא נגמרות בה. "שומקום" היא סדרה שבלונית וקלישאתית שלא מספרת לנו דבר אחד חדש: זה לא בהכרח פסול, כל סיפור פועל על פי איזשהן שבלונות, אבל "שומקום" לא מוסיף עליהן דבר אחד מסקרן או משעשע. יש גיבורה ויש לה חברה טובה ואויבת ידידותית; יש נבלית, מעליה נבל גדול עוד יותר, ולנבל הזה שולייה מטופשת שקוראת לו "בוס". יש כאן סימוני וי בסיסיים על דמויות שונות מהחברה הישראלית: אליס זאנו מגלמת צעירה ממוצא אתיופי שמספרת בדיחת ברהנו טגניה; אדם הלון החביב מגלם את האני, טבח ערבי שקם בגאווה ומברך ב"סלאם עליכום" וקורא לללי "אמירה"; מיה צפיר מגלמת צפונבונית עוקצנית שמדברת ב"היוש".
כמו כן, הנאמברים המוזיקליים שהובטחו לנו חסרי השראה ונראים כמו משהו שצולם והוקלט בחוסר רצון מצד כל המעורבים במלאכה. אין כאן אופי ייחודי, אין כאן דיאלוגים מפולפלים מספיק כדי לגאול את האירוע. חלקם, כמו שקורה לעיתים קרובות בסדרות ישראליות, נשמעים כמו תרגום נטול מחשבה של דיאלוגים שנכתבו במקור באנגלית.
נראה שהאנשים שמאחורי הסדרה ניסו להרכיב, בלי המון מחשבה, סדרה שתהיה מקפצה לפסטיגל ולקריירת הצגות חנוכה עבור כוכביה. אשמח לראות פסטיגל בהשתתפות אילנית בן יעקב ודינה סנדרסון; כל שאר הקאסט היה מוצא את דרכו לשם גם בלי "שומקום". נראה שגם אנחנו היינו מסתדרים בלי "שומקום". לא מדובר בתאונת רכבת; רני סער, במאי הסדרה, הוא יוצר מנוסה וחד מספיק כדי שהצפייה תהיה מהנה בסך הכל. זה לא מונע מהסדרה עצמה להיות די מעפנה. בני נוער צעירים לא נוטים להיות בררניים, אבל זה לא אומר שהם חייבים לקבל סדרה חצי אפויה רק בגלל שאלה לי להב שם. לקהל היעד הזה – ולאלה לי – מגיע יותר.