כשפורסמו המועמדויות לפרסי האמי בשבוע שעבר, "טד לאסו" שברה שיא שהוחזק לפני כן על ידי "Glee" - המספר הגבוה ביותר של מועמדויות לסדרה קומית לאחר עונתה הראשונה. הקומדיה הצעירה קיבלה 20 מועמדויות בסך הכל, והיא בולטת במיוחד בכמה קטגוריות. כמעט כל השחקניות והשחקנים שמככבים בה קיבלו מועמדות, ובקטגוריית שחקן המשנה בקומדיה היא תופסת חצי מהמקומות - ארבע מועמדויות מתוך שמונה. בקטגוריית הבימוי בקומדיה, "טד לאסו" מועמדת עבור שלושה פרסים מתוך שבעה, והיא היחידה שמועמדת עבור יותר מפרק אחד.
העונה הראשונה של הסדרה כבר זיכתה את הצוות בכמה וכמה פרסים על משחק ותסריט, ואפילו קטפה את פרס הפיבודי היוקרתי. עכשיו היא חוזרת לעונה שנייה (באפל TV פלוס), שאפשר כבר להכריז שהיא מעולה לא פחות ורק מחזקת עד כמה הסדרה ראויה לכל המועמדויות והפרסים האלה - אבל לא רק מסיבות של איכות טלוויזיונית.
העונה הראשונה של "טד לאסו" הייתה הפתעה גדולה מאוד ועלתה על כל הציפיות. היא התבססה על סדרת פרסומות שקידמו את תכני הספורט של רשת NBC ב-2013, שם ג'ייסון סודייקיס גילם את דמותו של טד לאסו, מאמן פוטבול אמריקאי שמגיע לעבודה חדשה בלונדון, ומגלה שמה שהבריטים מחשיבים כפוטבול הוא בכלל כדורגל - משחק שאין לו בו שום ידע.
הקונספט הזה באמת נשמע כמו משהו שמחזיק פרסומות בפורמט של מערכונים, אבל לא הרבה מעבר. רק שסודייקיס והיוצרים שלצדו, שהפכו את המערכונים האלה לסדרה שלמה, השכילו לחפור הרבה יותר עמוק ולהפוך את לאסו לדמות עגולה ומרתקת. אז כן, הרבה מהקומדיה, בעיקר בפרקים הראשונים, מבוססת על כך שלאסו הוא לא רק מאמן פוטבול שנדרש לפתע לאמן כדורגל, אלא על כך שהוא אמריקאי לבן חייכן ואופטימי עד כדי בחילה שמשתמש בקלישאות ורפרנסים לעולם תוכן תרבותי שפחות מסתדרים עם השחקנים הצעירים - וברובם מאוד בריטים - שהוא מגיע לאמן, וגם לא עם אנשי הצוות מסביבו, שלא ממש רגילים לאמריקאיות הסכרינית הזאת.
משם, אפשר כבר להבין מה קורה - לאסו מתגלה בדיוק כמה שהקבוצה הזאת הייתה צריכה ומצליח להוציא את הצד הרך והאופטימי מהשחקנים ומרבקה, הבעלים של הקבוצה שמצאה את עצמה מנהלת מועדון כדורגל שקיבלה כתוצאה מהגירושים המתוקשרים שלה מבעלה, שניהל אותו לפניה.
"טד לאסו" מתבססת על רעיונות לא מקוריים במיוחד. כבר ראינו מיליון פעם סדרות על דג מחוץ למים, דמויות מעצבנות שמתגלות כמקסימות ומתחבבות על כולם, דמויות קשוחות שמורידות את המגננות שלהן ובכלל סדרות וסרטים שמציגים את הצד היפה ביותר של האנושות ואמורים להמיס את הלב שלנו. אז מה מיוחד כל כך ב"טד לאסו"? זה פשוט - היא עושה את זה יותר טוב מכל מי שעשה את זה לפניה. מיקום ההתרחשות שלה בעולם הכדורגל, שיש לו תדמית מאצ'ואיסטית רעילה, הוא לא רק כר פורה לבדיחות, אלא להתנפצות של כל הציפיות - של הדמויות מעצמן, של הדמויות מהדמויות האחרות ושל הקהל מהדמויות.
אם בעונה הראשונה קבוצת הכדורגל הייתה צריכה להתרגל ליצור החייכן והמטופש שהנחיתו עליהם, העונה השנייה כבר מתחילה לאחר שהוא שבה את לבם, ומאפשרת להמשיך ולהעמיק את רוחב היריעה הרגשי והאנושי, והסדרה עושה את זה היטב. אין כמעט דמות שלא עוברת תהליך מעניין - רוי וקילי מתמודדים עם קשיים בזוגיות ולומדים לבטא את עצמם, רבקה מוצאת מושא אהבה בלתי צפוי, נת'ן סובל משגעון גדלות, ג'יימי נרדף על ידי העבר, סאם ממשיך להיות הגבר הכי מושלם על המסך וטד עצמו מתמודד עם קשיים רגשיים שנחשפים לאט ובעדינות במהלך העונה, שמגיעים לשיא עם תגלית מרסקת לב על עברו. למועדון מצטרפת גם פסיכולוגית ספורט חדשה, שמגיעה בתחילת העונה לאחר טרגדיה שמתרחשת ממש ברגעים הראשונים של פרק הפתיחה, והנוכחות שלה מאפשרת לדמויות להיפתח ולגלות עוד דברים על עצמם. וזה אפילו לא הכל - העונה עמוסה בקווי עלילה מתוקים ומחממי לב בהם הדמויות מזכירות שבני אדם יכולים להיות כל כך טובים וחיוביים אחד כלפי השני ואחד עבור השני - מסר שנשמע קיטשי, אבל ב"טד לאסו" יודעים להעביר אותו באופן מציאותי ולא מתחנחן.
לבכורת העונה השנייה, סודייקיס הגיעה עם חולצה ועליה השמות ג'יידון, מרקוס ובוקאיו - שלושת שחקני הנבחרת הבריטית שפספסו פנדלים במשחק גמר אליפות אירופה בכדורגל וקיבלו בעקבות הפסד הקבוצה גל של תגובות נאצה גזעניות. התמיכה של סודייקיס בשחקנים מייצגת בדיוק עד כמה העולם האמיתי והלעתים רעיל של מעריצי הכדורגל שונה בתכלית מהעולם המדומיין של "טד לאסו", שהיא סדרה שלחלוטין מיועדת גם למי שלא ראה משחק כדורגל אחד מימיו. בעולם הזה אין שום סובלנות לגזענות ואפילו לא למיזוגניה - למרות שמדובר בעולם גברי. למעשה, הדמויות הנשיות בסדרה, גם אם הן מעטות באופן טבעי, הן מהדמויות הנשיות המוצלחות ביותר בטלוויזיה. רבקה וקילי הן נשים מורכבות ומרשימות שהגברים מסביבן מעריכים אותן מקצועית ואישית, וגם החברות ביניהן מענגת במיוחד לצפייה.
אז כן, "טד לאסו" ממשיכה להפגין תסריט, בימוי ומשחק נפלא (כשאפשר לציין מעל כולם את ג'ונו טמפל שמגלמת את קילי, ברט גולדשטיין שמגלם את רוי והאנה וודינגהאם שמגלמת את רבקה), אבל זה לא כל מה שהופך אותה ללהיט שהיא, אלא האופן שבו היא גורמת לאנשים להרגיש. יש עוד סדרות מצוינות כרגע בטלוויזיה, אבל אין אף סדרה אחרת כרגע שמרחיבה וממלאת את הלב באותו האופן, עם אוסף של דמויות משונות יותר או פחות שתרצו לבלות איתן כל דקה פנויה.