במרכזה של "כל מה שאני יודעת על אהבה", הדרמה הקומית החדשה של BBC שמבוססת על ספרה של דולי אלדרטון, עומדות מגי (אמה אפלטון) ובירדי (בל פאולי, "תוכנית הבוקר") - חברות ילדות שהמשיכו יחד לאוניברסיטה וכעת פותחות זו לצד זו גם את פרק החיים הבוגרים; יחד עם עוד שתי חברות, נל (מרלי סיו) ואמארה (אליה אודופין), הן שוכרות דירת שותפות – נרגשות מהמחשבה על ההתנסויות השונות שתזמן להן העיר הגדולה. במשך שנים ניהלו מגי ובירדי קשר חברי צמוד ותלותי למדי, אבל עם המעבר ללונדון - שאמור היה לחזק עוד יותר את החברות שלהן – הן דווקא מתרחקות.
נסביר: בפתח הפרק הראשון של הסדרה מכירה מגי את סטריט (כן, זה השם), מוזיקאי שמתחיל איתה ברכבת. הם נתקלים זה בזה פעם נוספת בבר, כמה ימים מאוחר יותר, ומגי מאמינה שמדובר ביד הגורל. אפשר לומר שהיא צודקת: באחד מביקוריה אצל סטריט מגי פוגשת את ניית'ן, שותפו האנאלי של סטריט לדירה, ומעניקה לו – כמעט כבדיחה – את מספר הטלפון של בירדי, שהביעה מצוקה מכך שאף פעם לא הייתה לה זוגיות. למרבה הפלא, ובעוד יחסי מגי-סטריט דווקא מדשדשים, בירדי וניית'ן יוצאים לדייט מוצלח: תוך משהו כמו חמש דקות, ומבלי שנחשפנו חלילה להשתלשלות האירועים, הסיפור שלהם הופך לסיפור אהבה - ומגי נדחקת הצידה.
זו הפעם הראשונה בה היא צריכה לחלוק את בירדי עם אדם אחר, והיא אכולת קנאה. לאורך הסדרה, ויחד עם התסכול שהיא חווה מהסדק שנפער ביחסיה עם בירדי, מגי נמצאת במעין מסע לגילוי עצמי. היא מנסה לדייק את עצמה, לקבל החלטות נבונות יותר, ובסופו של דבר, בתקווה, להתבגר. במקביל, בירדי ממשיכה להתנכר אליה. ומה עם נל ואמארה? ובכן, הן נמצאות בסדרה יותר על תקן קישוט. בפרקים הראשונים הן בקושי מקבלות זמן מסך, ובפרקים הבאים כבר ברור שאין סיבה מספיק טובה לקיומן בעולם של מגי ובירדי, שהן שם בעיקר בגלל הצורך של ההפקה לסמן וי על ייצוג של נשים שאינן לבנות. וחבל שכך קרה: בפרקי הזמן שהעניקה "כל מה שאני יודעת על אהבה" לסיקוונסים של מסיבות (רמז: יותר מדי זמן), אפשר היה להעמיק עוד את הדמויות שלהן.
"כל מה שאני יודעת על אהבה" היא סדרה "נשית", בכל המרכאות שבעולם, כפי שאנחנו מכירים אותה; אחת מאינספור הסדרות שעונות על תקציר העלילה הכה-לעוס "חייה האורבניים של צעירה שמלההטת בין חיי חברה, עבודה ורומנטיקה". ברמת העיקרון, אין בזה שום דבר פסול, ולא כל סדרה צריכה להמציא את הגלגל. "כל מה שאני יודעת על אהבה" מורכבת כולה מרעיונות ממוחזרים, אבל הבעיה שלה היא שהיא גרועה יותר מרוב הסדרות שעושות שימוש באותם רעיונות בדיוק.
אם היא הייתה סדרה מ-2011, הייתי סולחת לה, אבל אל לנו לשכוח: למרות שהעלילה של "כל מה שאני יודעת על אהבה" מתרחשת לפני כעשור, ולמרות שהסדרה עצמה נראית כאילו היא נעשתה לפני כעשור – מדובר על סדרה חדשה דנדשה מ-2022. וסליחה, אבל אי אפשר לעשות בימינו סדרה בפורמט כל כך חרוש מבלי לתת איזשהו טייק רענן. הפתיחה של "כל מה שאני יודעת על אהבה" אמנם נראית בתחילה כמו בדיחה על משהו שראינו כבר, אבל כמה דקות לתוך הפרק הראשון נופלת ההבנה: זה לא בצחוק. זו לא סדרה שנעשתה ממרחק אירוני, זו פשוט הסדרה.
כל הדמויות המרכזיות בסדרה נראות כאילו הן נלקחו היישר מתוך מגדיר דמויות טלוויזיוני קלאסי, מבלי שההגדרות הנ"ל עברו איזושהו עיבוד. מגי היא "בחורה כיפית וחסרת אחריות" ביי דה בוק: ספונטנית, אמיצה, חסרת עכבות. על כן - כפי שמצופה מהטייפקאסט - היא משתכרת מבקבוקי יין קטנים ברכבת, לובשת שמלות פאייטים ומעילי פרווה כשהיא יוצאת למועדונים, שוכבת עם כל גבר נאה שרק ייקרה בדרכה, וכמובן – מרוששת. וכמו כל גיבורה נשית מדומיינת בעלת דפוסים של הרס עצמי, גם מגי מבינה שכל המעשים שלה בעצם נובעים מהיותה נפש פצועה.
גם בירדי היא התגלמותו האנושית של אבטיפוס, אבל זה ההפוך ממגי. היא, מה שנקרא, "אפטייט": חסרת ביטחון, נוירוטית להחריד, משועבדת ליומנים ולמצגות, נלחצת מהשינוי הקל ביותר בתוכנית. כדי להקצין את אפיון הדמות הגם ככה קיצוני להחריד, בירדי גם לובשת חליפות שנראות כאילו נשלפו משנות החמישים, וכמובן – עד ניית'ן, מעולם לא היה לה חבר. אפילו לא דייט. ואי אפשר שלא לציין את הדמות הכי קלישאתית בסדרה, סטריט, הדושבאג המתנשא האולטימטיבי: הוא אומר דברים כמו "אלבומים הם כמו בני אדם, צריך להקשיב להם במלואם", הוא לועג לתוכניות ריאליטי, הוא חובש כובעים בכל מקום. ובואו, קוראים לו סטריט.
לדמויות של "כל מה שאני יודעת על אהבה" אין מרחב נשימה בתוך האפיונים שניתנו להן. התחושה היא שבינה מלאכותית כתבה את הסדרה על סמך סוגי טיפוסים מוכנים שניתנו לה: ב"כל מה שאני יודעת על אהבה", כמו בעבודתו של מחשב, אין מקום לחריגות, להפתעות, לפעולה בלתי צפויה. ההגדרה היבשה של X היא מה שיש, ואיתה עובדים. הפשטנות הזו באה לידי ביטוי גם בדרכה התמיד-מאוד-מפורשת של הסדרה לבטא סנטימנטים שחשות הדמויות: כדי שנבין שמגי שמחה שהיא התקבלה לעבודה מסוימת, היא מריעה לעצמה בקול רם במסדרון מיד אחרי הראיון; כדי שנבין שחבורת הבנות מגובשת, הן מסיימות ערב של שכרות בהתגלגלות על הדשא; כדי שנבין שמגי ובירדי היו חברות טובות כנערות, הפלאשבקים של מגי מתקופה הם בדרך כלל זכרונות של מגי ובירדי הצעירות אומרות זו לזו דברים כמו "אני אוהבת אותך". מה לעשות, אנשים אמיתיים פשוט לא מתנהגים ככה.
במהלך הצפייה צצות כל מיני שאלות, חשובות יותר ופחות: למה אנחנו אף פעם לא מקבלים הצצה למערכת היחסים של בירדי וניית'ן? איך מגי משלמת שכר דירה אם אין לה שקל בעו"ש? ומהו, לעזאזל, לב ליבו של הסיפור הזה? אבל בסופו של דבר, אפשר להנות מ"כל מה שאני יודעת על אהבה" אם באים אליה בראש הנכון. אין מה לעשות, הסדרה מעניינת מספיק בשביל להצדיק את קיומה, והיא לא דורשת מצופיה שום דבר בתמורה. בגדול זה חומר מצוין לצפיית-שנאה, אבל כזה שחסר את הקאמפ המתבקש ואת הופעות המשחק הזכירות המצופות. מי שחפץ בסדרה מטופשת אבל מעניינת שדורשת אפס מאמץ מחשבתי כנראה יחבב את "כל מה שאני יודעת על אהבה", ומצד שני – ישנן סדרות קלילות טובות ממנה בהרבה.