פלטה או פלומו - כסף או עופרת. זה האולטימטום שפבלו אסקובר הציב בפרק הראשון של "נרקוס". האפשרות של צייתנות מול אלימות, וכמה שנהנינו לראות אותו מחלק את הפלומו. זו הרי היתה ההבטחה של "נרקוס" - לראות דמות גדולה מהחיים, שנולדה בשר ודם, אך הפכה לאומניפוטנטית. המגלומניה של אסקובר (כפי שגולם על ידי ואגנר מורה המבריק), היתה כה רצחנית ויצירתית, שחרף ההיכרות עם ההיסטוריה, בשלב מסוים התאחדנו עם ההיבריס שלו. גם אנחנו הצופים התמסרנו כאחרון הכפריים העניים במדיין לאמונה שהפטרון הוא אכן יישות אלוהית אכזרית, שמסוגלת לחרוץ את דינו של כל אדם באשר הוא. אמונה שהוחזקה עד הרגע האחרון כשפבלו, ושתי עונותיה הראשונות של "נרקוס", מצאו את עצמם עם כדור בראש על אותו גג רעפים מלוכלך. מורשתו האלימה סיפקה לנו סיפור נהדר, ומורשתה של "נרקוס" כנראה היתה משתמרת כסדרת חובה אילולא "נרקוס" עצמה חטאה בהיבריס והתכחשה להיותה בת תמותה.
והנה, היא מנסה לשרוד עונה שלישית עם היורשים שהובטחו לנו בסוף העונה הקודמת - הג'נטלמנים של קרטל קאלי. אנשים שמעדיפים את הפלטה. הפלומו יחולק בשקט, בלי לעורר בלאגן. הם הגברות הפולניות של הקרטלים. לא רוצים לתלות כביסה מלוכלכת בחוץ, לא רוצים את הבושות, לא רוצים לחשוף את הקלפים. הם רוצים לסגור דילים ריאלים ולהעלים אויבים ריאלים, ולא להכתיב תנאים ולתלות את כולם בכיכר העיר. הם חכמים, שקולים, יודעים שאסור למשוך עניין, ולכן הם דאגו שהסיפור שלהם יהיה בראש ובראשונה כל מה שאנחנו לא רוצים שהוא יהיה - משעמם.
כמה משעמם? הסיפור נפתח בכניעה. כן, בהסכם כניעה של קרטל קאלי, המורכב מהאחים רודריגז (לא בטוח מי זה מי) ושותפיהם פאצ'ו וצ'פה (לא בטוח מי זה מי), שעומדים לבצע אקזיט ולצאת לפנסיה. כמובן, לא לפני שהם ימקסמו רווחים ברבעון העסקי האחרון שלהם. מי שינסה לטרפד התפרקות לא אלימה בשביל פרנציפים מטופשים, בלי שום ממש מניע או סיבה, הוא הסוכן חוויאר פניה, שקושר אותנו מהעונה הקודמת כי… לא יודע. כנראה בעידן של "אימה אמריקאית", "בלש אמיתי", "פארגו", "פיוד", "פשע אמריקאי" ושאר אנתולוגיות, מישהו בנטפליקס חושב שאנשים עדיין צריכים תחושת המשכיות.
יש שיאמרו שהעונה השלישית לא עד כדי כך משעממת. יתרה מזאת, רוב המבקרים משתפכים על העונה הזו של "נרקוס" רק מהישג שהם הצליחו לספר סיפור כלשהו אחרי ששחטו את התרנגולת שמטילה ביצי זהב. והיא באמת עובדת. הרי כמו כל סיפור עולם תחתון אחר שנכתב במחשכים, יש רעים, יש טובים, יש משוחדים, יש נקיים. יש קצת אקשן פה, קצת מתח שם, סך הכל סבבה. אבל ראינו לא מעט סיפורי פשע כאלה שלא יותר מסבבה. הם לא מה שהפכו את "נרקוס" לראויה לבינג'. המשיכה לטבעו האלים של אסקובר מגיעה מאור היום בו פעל. שם היה ההלם - לא המוסר הקלוקל של אותו אדם, כי אם פועלו מעל כל תפישה אנושית שלנו של מוסר בחוסר בושה טוטאלי. איפה לפוצץ מטוס נוסעים כדי להעלים יריב פוליטי? איפה להטמין חצי טון דינמיט בבניין מחלקת הבטחון הקולומביאנית? איפה חיסול שופטי בתי המשפט, הנשיאים והגנרלים? בגדול - איפה אסקובר ואיפה האחים רודריגז?
ניתן לתת ל"נרקוס" את הספק שזו לא אשמתה לחלוטין. הרי, היא פתחה את הסיפור עם הר של קוקה, ועכשיו היא צריכה למכור לנו צמחי באך ברסקיו רמדי. ובאמת, הפטרון היה אקט שקשה להתעלות עליו. אבל אולי היה צ'אנס, מספיק עניין שישומר בקרטל של קאלי, מספיק עניין בדאגה של רק אדם אחד שמחוסל, אם היתה רק דמות אחת כזו שנדאג לה בעונה החדשה. וזה לא שחסרים שחקנים בסיפור. נכון, אף אחד מהם לא קולומביאני, אבל גם אף אחד בטלוויזיה האמריקאית לא אמריקאי. לא, שם לא הפאק. יש הרבה שחקנים טובים, יש הרבה שמות בסיפור, אבל אין דמות אחת. לא בדי אי איי, שמורכב מחאווי שפשוט רוצה לעשות את העבודה שלו (לפחות כשפדרו פסקל היה הנסיך אוברין ב"משחכס" נתנו לו את רצח אחותו כמניע נקמה), פלוס איזה שותף דמוי הסוכן מרפי, פלוס איזה עוד אחד שמדי פעם מהנהן. אהמר שאף אחד שצפה בעונה הזו לא זוכר איך קוראים לשני הגרינגוס ההם. מנגד יש לנו את הרעים - גילברטו רודריגז שרוצה לפרוש כי לא יודע למה, אחיו מיגל רודריגז שדי זורם עם מה שגילברטו יגיד, את פאצ'ו שהוא הומו וזה בערך הכל עליו (כנראה נותר דף אפיון דמות ריק, אז כתבו הומו בגודל גופן 100 פיקסלים כדי למלא אותו) ואת צ'פה, שהוא מישהו. באמצע יש עוד אנשים כמו חורחה ראש האבטחה (עד כמה מעט קולומביאנים יש פה מאחד ועד חורחה בכלל שבדי?), ומנהל חשבונות (חוויאר קמארה מסרטי אלמודובר, היחידי שמנסה למכור דמות מבדרת). וויין נייט ("סיינפלד") גם פה משום מה (ולא, אף בוס קולומביאני לא מסנן תחת שיניו "ניומןןןןן"). ואפילו, מדי פעם, לאיזו שבריר שניה בכל שעה, מפציעה דמות של אישה! כן, כמו גבר, אבל עם נקב! בכל זאת, צריך ייצוג נשי בסדרה כדי לנג'ס ולהיות חפץ שלדמויות אכפת ממנו.
אכן, הרבה יורשים יש לפטרון. אך אף אחד מהם לא סוחב את הסיפור. לאף אחד מהם אין רקע ברור, לאף אחד מהם מניע ברור, ולכן גם לנו אין שום סיבה לפתח איזשהו רגש בסיסי עבורם. הסטריליות הרגשית הזו, שמתייחסת לדמויות כאל כלים על לוח, מעקרת כל פיסת מתח או עניין. תחשבו איך חשתם כשחטפו את הסוכן מרפי ממול לביתו? כשפבלו פוצץ את השיירה של הגנרל קרילו? את תחושת הנקם של ג'ודי מונקדה על רצח קיקו? את לואיס גוזמן נאבק במכונות יריה ממסוקים? אתם תאלצו להחזיק בזכרון את התחושות הללו כשתצפו במטווחי הברווזים של קאלי. כי כל מה שתראו הם אנשים הורגים אנשים כי אנשים הורגים אנשים. הכל כרצף כרונולוגי של ארועים, חלקם מונעים מסיבתיות שטחית, חלקם קשורים באופן כה רופף לנרטיב אחיד שהם מאלצים את העלילה לעצור לשיעורי היסטוריה גיאו-פוליטית (גאד דאמן, מי לא אוהב קצת היסטוריה גאו-פוליטית באמצע הטלוויזיה שלו, לא ככה?) ואף אחד מהם לא באמת מונע מתשוקת דמות. בכל זאת, הסטואיות של הג'נטלמנים מקאלי. וכך נרקוס הופכת לה במכת בינג', מביוגרפיה מרתקת על דמותו של אדם, לשחזורים של ערוץ ההיסטוריה מהאלימות בחלל שהותיר. סוג של רצף פוסט קרדיטים לעונות הראשונות שנמשך במשך עשר שעות כדי לעדכן אותנו מה קרה לכל מני אנשים עם שמות היספנים.
"נרקוס" יכלה למות בחסד, או לחיות בצנעה (חיים איכותים). היא יכלה לבעור כמו אסקובר או להיכנע למציאות באופן שקול כמו קאלי. אבל היא לא עשתה לא את זה ולא את זה. היא רצתה לשים את כל הכסף על לעשות עוד מאותו דבר. וכמו כל בוס שתיארה בה, גם היא חשבה שהיא תצליח לשרוד את המוות הידוע מראש שלה. היא האמינה שהיא לא מיני סדרה, ולא אנתולוגיה, כי אם סדרה המשכית מן המניין. שהיא פה לשרוד את פבלו. וכמו שאף אחד לא האמין שהפטרון יכול למות באופן כה אנטי-קלימטי, ממש עד הרגע האחרון בו גופתו של אסקובר צולמה ללא רוח חיים, כך גם אתם עד הרגע האחרון של פרק עשר בעונה שלוש, אולי תאמינו שיש ל"נרקוס" עוד צ'אנס לשרוד. צ'אנס שנקבל קצת פלומו בידורי. אבל "נרקוס" בחרה בפלטה.
