אם היו מפרקים את "פה גדול", סדרת האנימציה החדשה של נטפליקס, למילות מפתח ושמים לי בתחתית של כתבה – מי שאהב את "פה גדול" אהב גם: סדרות על חברות אמיצה בין גברים לבנים; כל שחקן קומי שראיתם בכל סדרת אינדי בחמש השנים האחרונות; הליכה על הקו החמקמק שבין הדרמטי לקומי – הייתי עושה לכולן 'השתק'.
די, אנחנו חיים בעולם בו "סופרבאד" הוא סרט בן עשור, בו סדרות כמו "בוג'אק הורסמן" ו"ריק ומורטי" הן מותגים טלוויזיוניים ותיקים ומוערכים. האם היינו זקוקים באמת לעוד סדרה שמסבירה כמה קשה זה להיות נער אמריקאי בפרברים? או עוד סדרת אנימציה שהיא גם גסה, אבל גם מרגשת? שהפרקים בה גם עומדים בפני עצמם אבל גם מספרים ביחד איזה נראטיב אחד גדול וסוחף?
והתשובה היא: לא היינו צריכים כלום. בפירמידת הצרכים של מאסלו אין מקום ששמור ל"ריק ומורטי" - הדור הבא, אבל בחיי שנהניתי. "פה גדול" עוסקת בניק ואנדרו, שני חברים על ספּו של גיל ההתבגרות. הם עוברים יחד (ולחוד) את כל התחנות שנערים עוברים בגיל 12 – שינויים גופניים דוחים ודוחים יותר, מחשבות אובססיביות על מין ומיניות, ניסיון להכיר ולתקשר עם בנות גילם בצורה רומנטית, ריבים עם ההורים ומרידה בדמויות סמכות בבית הספר. בעולם המוחשי מצטרפים אליהם חברם הטוב ג'יי, וידידותיהם / מושאי האהבה הראשונים שלהם – ג'סי ומיסי. בעולם הפחות מוחשי הם מלווים על ידי רוח הרפאים של אגדת הג'ז דיוק אלינגטון (כי למה לא באמת) ועל ידי מפלצת ההורמונים – תפלץ ענק שמגלם את כל הדחפים החייתיים ביותר של נער מתבגר, ומלווה את אנדרו בכל שניה בחייו.
כתבתי 'מלווים', אבל זו לא הגדרה הוגנת. כי "פה גדול" מתייחסת לדמויות המשנה שבה בכבוד. עלילותיהן של ג'סי ומיסי מקבילות ומשלימות לעלילות של שני הגיבורים הבנים, אבל גם נפרדות מהן. בשונה מלא מעט מהמודלים שלה לחיקוי, הסדרה אשכרה נותנת לנשים שבמרכזה לעשות משהו, מלבד לשפוך אור נשי על חוויות גבריות. זה לא מושלם ולא מאוזן, אבל נסו להיזכר מתי ראיתם פרק טלוויזיוני שהוקדש לקבלת מחזור בפעם הראשונה. פרק אחד. שמוקדש לחוויה שעוברת על קרוב ל-50% מהאוכלוסיה. כי ראינו כבר אלף פרקים טלוויזיוניים שנסובו סביב מרדף רוצחים סדרתיים, חטיפות חייזרים והתרסקויות מטוס, אבל מחזור ראשון? איכסוש, לא תודה.
וזה סוד הקסם של "פה גדול". בכל פרק היא מאתרת חוויה מגעילה, מלחיצה או סתם מפדחת מגיל ההתבגרות – ומעצימה אותה. היא מתמקדת בה עד שאי אפשר כבר להסיט את המבט מרוב גועל, אבל גם מרוב הזדהות. היא מטפלת באותן החדות והרגישות בתופעות כמו קרי לילה ודייטים ראשונים. כמו כן, היא נורא מצחיקה. היא גייסה לשורותיה פחות או יותר כל שחקן קומי שראיתם בסדרה בחמש השנים האחרונות – ניק קרול (שגם כתב והפיק), מאיה רודולף, ג'ורדן פיל וג'ני סלייט – ונתנה להם להתפרע.
"פה גדול" קצת נראית וקצת נשמעת כמו המון סדרות, אבל היא גונבת מכל אחת מהן בחינניות רבה, ומצליחה לסנתז מהן מוצר חדש (גם אם לא חדשני) ומהנה מאוד. היא כמו "איש משפחה", רק עם נשמה ופואנטה. כמו "סאות'פארק", רק עם חמלה. כמו "ריק ומורטי", רק קצת פחות מאוהב בעצמה, וכמו "פריקים וגיקים", רק עם מפלצות עצומות ומקורננות שמספקות פרשנות לתחושותיהן של הדמויות. וזה אחלה. באתי אליה כשבכוונתי לשנוא אותה, ולצערי הרב לא הצלחתי.