מנדי כהאן הוא כמו הנגן על הטיטניק. כלומר, אם הטיטניק הייתה טובעת לפני 30 שנה והוא עדיין היה ממשיך. "יונג יידיש", מרכז התרבות בייסודו של כהאן שנמצא בתחנה המרכזית של תל אביב, הפך עם השנים לאחד מהמקומות הכי מוכרים בפיל הלבן הזה - ולא רק בגלל העיקשות שלו להיות פחות או יותר העסק הנורמלי המתפקד האחרון שם, אלא גם בגלל הקסם שקורה בפנים. טוב, "קסם" זו מילה די נדיבה למקום שממש כדאי להעביר בו שואב אבק, אבל לפחות הוא מתמיד.
המראה, הטעם התרבותי והאופי של כהאן לא מותירים מקום לספק: יוצר דוקו שהיה יכול לעשות עליו סרט בעבר, ובחר שלא, צריך לשאול את עצמו אם הוא אכן אוהב את הז'אנר. המזל הוא שעכשיו יש את "שושה" של HOT8, שביימו ניר מיימרן ודוד פראם, 42 דקות בלבד שלא באמת נותנות את כל מה שאפשר לתת - כי יש כל כך הרבה לשאול גם אחריהן - אבל אם זה המקסימום, אז שיהיה. כי למרות שסרטם התיעודי של מיימרן ופראם מפוזר ממש כמו כהאן עצמו, הוא מרתק לא פחות מהאיש שמול המצלמה.
"שושה", שנפתח בתזכורת על כך שבשנים הראשונות למדינה בכלל אסור היה להעלות כאן מחזות ביידיש, מלווה את העבודה של כהאן וקאסט צעיר במפתיע על קברט מוזיקלי בעל אותו השם - שמבוסס על הרומן מאת יצחק בשביס-זינגר. זה אומר שיש בו לא מעט שירים, מה שהופך את "שושה" לסרט השני השנה שלא ברור למה הוא מחזמר, אבל בין השורות אפשר לצוד מספיק רגעים משעשעים ונוגעים ללב. "החוסר בכסף והעיקולים בארנונה" שכהאן מזכיר בתחילת "שושה" מרחפים ברקע לכל אורכו, ספק כנבל להתאגד מולו וספק כתירוץ לרמת ההפקה הירודה, ורומזים לנו על הסרט העוד יותר מעניין שיכול להיות פה. מזל שכהאן ו"יונג יידיש" שלו לא הולכים לשום מקום.